שאלה למביני עניין

[איןכמואורי]

שאלה למביני עניין

חוץ ממארוול, די-סי וורטיגו שאני מכיר יחסית לעומק, מה ההבדלים בין חברות הקומיקס השונות? מה נגיד הייחודיות של Drawn and Quarterly מול לצורך העניין פנטגרפיק. במה עולים אימייג על וייפר קומיקס וכו'. יש באמת הבדל משמעותי בין כולן. שאלה נוספת שקפצה לי, יש מדרוג בין כל החברות מה נחשב ליותר איכותי ומה פחות?

 

[עופר ברנשטיין]

הסתכלות על הפריוויוז יגלו לך את התשובה

אבל בקיצור - עניין של קהלי יעד, סגנונות הפרוייקטים ואיכות ההפקה.
D&Q עושים בעיקר קומיקס ארטיסטי, סלייס אוף לייף, ספרי זכרונות וכד'. הרבה השפעה של קומיקס אירופאי. הרבה GNS
פנטגרפיקס פונים לאותו פלח קהל עם פחות או יותר אותם ז'אנרי תוכן והשפעות סגנוניות. ההבדל הוא שהם גם עושים הדפסות של חומרים מהפאבליק דומיין עם גימור מהודר ומעט חוברות בודדות פה ושם.

החברות האחרות שציינת הן חברות מיינסטרים מבחינת פורמט המוצר שהן מפיקות. חלקן מוציאות TPBS או GNS לפעמים. חלקן רק חוברות בודדות במיני או מקסי סדרות. ההבדל ביניהן הוא סתם ברמת הטייטלים שהן מפיקות ברגע נתון. יוצאי דופן הם ככל הנראה IDW שעושים הכנסה נאה מאדפטציות של זכיונות מסדרות טלוויזיה וכד' לקומיקס. לכאורה החברות הקטנות אמורות להיות יותר 'בוגרות' בתכנים שלהן. בפועל זה עניין של כל כותר לגופו.
יוצאי דופן אחרים הם AVATAR. רמת הגימור של המוצר שלהם נמוכה מאשר של אימג'. לעיתים לא מבוטלות גם האומנות נראית סטטית ומאולצת כי הם משתמשים באמנים פחות מוכרים ופחות מוצלחים מבחינת יכולות רישום. מבחינת התכנים הם פונים לקהל מבוגר במובהק. הרבה אלימות, הרבה מין, הרבה מין אלים, הרבה סטיות פסיכוטיות, הרבה סטיות פסיכוטיות אלימות (טוב הבנת את הנקודה נכון?).
אני מציע שתתעמק קצת בפריוויוז ותקרא ותביט על האומנות פנים וההצצות שנכללות בהם. לפעמים זה קצת מעיק, אבל כך מוצאים (ללא צל של ספק) את כל הפנינים האמיתיות.

 

[איןכמואורי]

תשובה ממש ממש מעניינת, תודה

אגב, היא צצה בעקבות אוגדן סיפורים קצרים של D&Q שיש לי של סופרים שונים (מומלץ לגמרי). שגרם לי בעצם לחשוב במה שונה כל חברה מהאחרת.
נראה לי שאחרי שנים של ורטיגו אתמקד כעת בחברה הזו. ברלין I ו-II הם יצירות מופת ממש דורשות ונדמה לי שעם השנים קראתי עוד כמה דברים שלהם שאהבתי.

 

[עופר ברנשטיין]

הגישה שלך לא מובנת לי

מה זה משנה מי המוציא לאור?
מה שמשנה זה הסיפור והסגנון וכד' (וכפועל יוצא מכך, או המקור לכך, היוצרים).
אם אתה מגלה עניין בסיפורים של פיטר דויד, תפסול את החוברות החדשות שלו רק בגלל שהן ב-BOOM או DYNAMITE או משהו כזה? לא הגיוני. נכון?
הדרך הבדוקה היחידה לקרוא חומרים מעניינים היא להסתכל על התוכן של הקנקן ולא על הקנקן עצמו.
להתמקד עכשיו ב D&Q, ואח"כ ב SLG נשמע לי רעיון מוזר. יש הרבה דברים של שתי ההוצאות (או של פנטגרפיקס או NBM לצורך העניין) שלא דומים בכלל לדברים שציינת. אולי לא הבנתי אותך נכון, אבל אם כן, אז אני קצת אומר 'זה אומר דרשני'.

 

[איןכמואורי]

אבהיר במקצת

כשחזרתי לקרוא קומיקס בתור מבוגר לפני חמש שנים לערך התנפלתי כמעט על כל מה שיש ניסיתי לקרוא מכל הבא ליד ובקושי סיננתי. כל מה שהשם של גיימן מופיע עליו ניסיתי לקרוא, אלן מור כנ"ל, אח"כ פרקתי את ורטיגו וניסיתי לקרוא את כל מה שאני מניח את ידי של ההוצאה. היום אני כבר יודע לסנן יותר אבל יודע שעם ההוצאה הזו עד היום כלל לא היו לי נפילות ושההוצאה יודעת לכבד את הקורא שלה בלי לצחוק לו בפנים. ברלין הוא כאמור ספר חזק ושונה ולא היה יוצא בהוצאה אחרת וכך עוד כמה דברים שיצאו בהוצאה הזו. לכן היום ההשתדלות שלי היא לקרוא ספרים בהוצאה זו. זה לא אומר את ההפך שאם חוברות יצאו בהוצאה אחרת אני אפסול אותן. לצורך העניין על פרנק מילר או גרנט מוריסון אני כלל לא משתגע ולא משנה לי באיזה סגנון הם כותבים או באיזו הוצאה זו יצא. אם זה לא יגיע חינם מהספרייה ככל הנראה לא אשים עליו את העין שלי. אגב, כעת אני בתקופה של ג'ף למיר, אחד הכותבים היותר כשרוניים, רגישים וטובים שנתקלתי בהם אי פעם.Lost Dogs התמקם אצלי במקום ממש גבוה. בקרוב אחזור לורטיגו לקרוא את הסדרה הנוכחית שלו.
מקווה שהבהרתי והמשך שבוע טוב
אוֹרי לוי