סליחה שאני נודניק
לא לטפטף לאף, אלא תרסיס לאף. זה מרתיע את הילד בהתחלה, ולכן בהתחלה צריך הכוח. אין ברירה. בהמשך, הוא יבין שזה לא כל כך נורא, וישתף פעולה. גם לבני זה היה כך, הוא קיבל את התרסיס להתיז על דף נייר, שיראה שזה לא תכשיר ואו מכשיר אלים. ולאחר זמן מה, הפריע לו האחיזה שלי שכובלת אותו, פחות מהתרסיס. האחיזה נועדה, למנוע ממנו להפצע הגלל תנועה חדה ולא מבוקרת שלו, ובכדי למנוע אדי מי מלח לעיניים. אגב, אני לא מתרגש מהבכי שלו (לפחות לידו אני מפגין קור-רוח). הבכי קצת עוזר להפרשת הנזלת לקינוח האף, (נחמה קטנה). אמצעי שיכנוע נוסף........ מדי פעם (כל מספר חדשים, אנו עושים בדיקת ליחה, ע"י שקשי (שאיבת דגימה באמצעות צינור דרך הפה לקנה הנשימה), הוא עדיין לא יודע לירוק ליחה. ואם הןא מצונן, אנו מספרים לו, שהחיידקים גדלו, וכן הם לוקחים חלק מהאוויר שלו, ולכן צריך לכאסח אותם. ותפקיד מי המלח, להפחיד את החיידקים, שיברחו מהראות, ויבקשו לצאת מהגוף באמצעות הנזלת. ואם לא משתף פעולה, אנו מספרים, שלמחרת ניסע למרפאה, ונשאב את החיידקים באמצעות "צינור", שזה החשש הכי גדול, ואז הילד הופך להיות מאוד ממושמע. (נכון שהוא עושה זאת תחת איום וחרדה, אך בסיכום של איזון בין חרדה לבין הבריאות, לדעתי זה משתלם).