שאלה לי אנשים,

[suki da yo]

שאלה לי אנשים,

אתם מעדיפים סופים טובים, קיטשיים או סופים מציאותיםם, או סתם סוף עצוב? אני לא מסוגלת לסבול סופים עצובים. אני בוכה כמו תינוקת, ולא שולטת בזה. מילא אם יש קטע עצוב ואני בוכה ( אוי כמה בכיתי כל פעם כשהגעתי לקטע שבת' מתה בנשים קטנות...) אבל אם הסוף עצוב אני נשאר עם תחושה מלנכולית עמומה כזו למשך רוב היום אם לא יותר. לפעמים סוף רע יכול אפילו לגרום לי לא לאהוב ספר שנהנתי ממנו עד לסוף. כמובן שיש יוצאי דופן (שבט דב המערות, אוי כמה בכיתי ועדיין אני אוהבת אותו, או האפיפיורית יוהנה, אם מחשיבית את זה כסוף רע, או כמה אחרים.) כמובן שיש את שיר של אש וקרח שזו אחת הסדרות האהובות עלי, אבל הוא באמת באמת אוהב לזעזע את הקוראים שלו, לא? בדיוק עכשיו סיימתי לקרוא את הסדרה his dark materials של פיליפ פולמן ( אחלה סדרה, שוב) ו ספוילר ספוילר ספוילר כל הדרך הכל מסתדר- יש טויסט בעלילה, והכל נפתר, שוב ושוב. והסוף הפיל אותי מהרגליים. בכיתי בשמך שעות על שעות. אני כזו נמושה

 

[Rivendell]

עצובים - דווקא בגלל שאני בכיינית.

מודה ומתוודה - אפילו פרסומת לאבקת כביסה יכולה להביא דמעות לעיני אם יש בה את האלמנטים הנכונים. אבל אני בכלל לא מתביישת בבכיינותי

אני אפילו דיי נהנית מזה. אין כמו בכי טוב על שטות חסרת משמעות כדי לנקות קצת את הנפש. הסופים שלי הם תמיד עצובים או פושרים. סופים שמחים מדי נראים לי לא מציאותיים. לא שאני לא מחבבת את הדאוס אקס מכינה (פתרון מוכן מראש - עזרה אלוהית וכו') מדי פעם, אבל בעקרון אני תמיד אוהבת להשאר עם טעם עצוב. זה מעורר בי המון מחשבה בד"כ, גם אחרי שסיימתי את הספר. ואגב סופים, אני פריקית של אפילוגים כשמדובר בסיפור אמיתי. אפילו שזה קצת מקלקל את החלק של הדמיון. ולכל הסוטים שחולקים את החיבה הזאת שלי (את שתיהן בעצם - בכי ואפילוגים) - לכו לראות את "האחיות מגדלנה". כבר יותר משבועיים שהוא רודף אותי. חזק מאוד מאוד, ועצוב עוד יותר. אבל עשוי נהדר.

 

[Boojie]

אין לי העדפה אחידה.

זה תלוי - מאוד - בספר/סרט. יש ספרים שבהם שלמות האמירה עובדת טוב יותר עם סוף אחד, יש כאלה שבהם היא עובדת טוב יותר עם סוף אחר. האמת? אני הכי אוהבת סופים שהם לא טובים ולא רעים, אלא כמו בחיים, קונטרוברסליים. דוגמה? "חניבעל". סוף לא טוב ולא רע, אבל חזק מאד. יש יוצא דופן חזק אחד: בדרך כלל, אני מעדיפה שהרעים ינצחו.

אבל זה איזשהו שגעון שלי, מעין מחאה נגד התרבות האמריקאית. בסרטים/ספרים אמריקאים מאד אופייני טוב טיפש, חלש אופי ונטול כשרונות (אם כי בלונדיני וחטוב) שנלחם ברע מוכשר, חכם ורב ידע, ומנצח אותו רק כי הוא הטוב. בסרטים כאלה, לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי מנופפת אגרוף ומקללת מול המסך...

 

[suki da yo]

לא, אני דוקא בנלית

מה לעשות? אני נשארתי , כנראה, ילדה קטנה. אני אוהבת את הטובים, ושונאת את הרעים, וכמעט אף פעם לא קורה אחרת. הרע היחיד שנאלצתי, למרות כל המאמצים שלי, ממש לאהוב היה טיריון משיר של אש וקרח.

 

[ל א]

אני אדיש

לסוג הסוף. אני תמיד שמח לקבל פטיש 5 קילו בראש, וגם לא אכפת לי שהכל יסתדר וכולם יחייכו. רק שיהיה אלגנטי, הגיוני. לשבור את הכלים כדי שהטובים ינצחו זה בגידה בקורא. עם זאת, יש לי חולשה לספרים שמשמידים בהם את האנושות, מה שאולי מפר במידה מסויימת את עקרון האדישות...

 

[Boojie]

טיריון??? רע???!!!

אוי ויי. נדמה לי שפספסת קשות את אחד מהרעיונות הבסיסיים ביותר בספרים האלה. זה שמישהו שייך למשפחה מסוימת, עוד לא עושה אותו רע, ונקודת הראות עושה את כל ההבדל.

 

[suki da yo]

נו, אני יודעת

זה בדיוק העניין. הוא שייך לרעים, שוה הוא רע. אבל לא יכולתי לא לאהוב אותו, עוד מההתחלה, כשהוא עם ג'ון בחומה.

 

[התפוז של ולנסיה]

הפתעה!

אין. אני בת 6 כשזה נוגע להפתעות. מתה על חבילות גדולות עטופות וקשורות בסרט, מצפה בכל יומולדת להפתעות (ומתאכזבת...) ומאושרת ממש כשיש סוף מפתיע לספר. במיוחד אם זו הפתעה ממש חזקה, אם לא צפיתי אותה בכלל (אני בדר"כ מנסה שלא) ואם היא מאירה באור חדש את הסיפור או לפחות חלקים ממנו (כמו שאסימוב אוהב לעשות). אחרת לא ממש משנה לי טוב או רע, אבל חשוב שיהיה חזק - כי זה הטעם שנשאר מהספר אח"כ... יוצאי דופן - ספרים שמדכאים. לא סתם עצוב, אלא נטול כל תקווה ושביב אור קלוש. כמו "1984" או "שטן". לא שאני לא אוהבת את הספרים האלו. אני סתם מפחדת מהם...

 

[Arana]

אני לא חשבתי ש"שטן" היה עצוב

דווקא מצאתי אותו משעשע.

 

[Boojie]

משעשע להפליא ומדכא עד אימה.

זה לא סותר.

 

[התפוז של ולנסיה]

נכון

משעשע מאוד. עדיין, אני מפחדת ממנו. אני בעיקר זוכרת ממנו המון דיכאון שנחת עלי, בעיקר אחרי קטע מסויים.

 

[Boojie]

כמוני כמוך.

יש כמה ספרים וסרטים שאני מחשיבה אותם לנהדרים, אבל משתדלת להמנע מהם, כי הם מדכאים אותי עד עפר. "שטן" הוא אחד מהם. "ספר יום הדין" הוא עוד אחד. ובסרטים - "ברזיל" זה סרט שאני משתדלת מאד להמנע ממנו, למרות שהוא סרט מופלא, בגלל הדכאון שהוא משאיר לי לשלושה ימים אחר כך.

 

[יעל בוגין]

זה רק בהתאם לגיבורים

יש לי טעם פשוט למדי, בסרטים לדוגמא, אני מעדיפה "סרטים חקלאיים". אני יכולה לעמוד בכל עלילה, כל זמן שברור לי שבסוף הכל יבוא על מקומו בשלום: הטובים יזכו בגמול, או לפחות ינצלו; והרעים יבואו על עונשם. כך גם בספרים, אם כי שם אני מוכנה בקלות לקבל גם סופים אחרים, אם הספר הוא מצוין לדעתי.