שאלה לי אליכם...

[or 343]

שאלה לי אליכם...

קצת מדכאת, בכל זאת, אני לא מפסיקה לחשוב על זה (בעיקר מאז היומולדת 18 ) מה לעזאזל עושים אחרי הצבא?!!??! איך יודעים מה רוצים לעשות? צריך לדעת כבר עכשיו?? אתם לא מרגישים נורא אבודים בשלב זה של החיים.....? כי אני כן!

 

[*superstar*]

עובדים.

 

[chocolate addict]

עובדים בניו יורק/לונדון עד שפוגשים

איש עשיר ומתחתנים איתו, חותמים על הסכם גירושים, מתגרשים אחרי חודש ומקבלים חצי מהרכוש שלו.

 

[שירנציקן]

את בונה על זה?? חחחחחחחחח...

 

[רַן ִלא יוגב]

אני בונה על זה

 

[or 343]

../images/Emo6.gif

איזה אופטימיות.......

 

[*superstar*]

לפחות זה..

 

[chocolate addict]

אופטימיות ואי-שפיות. אני מודה.

 

[*superstar*]

שילוב מנצח!../images/Emo6.gif

 

[קיפודית יוגוסלבית]

פחח

ראית "אכזריות בלתי נסבלת"..הא?

 

[chocolate addict]

אממ..לא! חחח

את רוצה להגיד לי שגנבו לי את הרעיון?

 

[חולת חופש]

עובדים עד שמחליטים על כיוון

 

[love d animals]

וואי..חח

אני לא יודעת מה אני עושה מחר.. בעקרון-חיים!!.. תעשה מה שאתה רוצה...קח חופשה קצרה...תעבוד...תלמד...לא יודעת.. חכה ותראה-אני בטוחה שאחרי הצבא תדע

 

[painapple]

../images/Emo4.gif

אבודים? אין לך מושג עד כמה. אני רק רוצה לחזור לאילת .( אני בטח אסע לאילת לעבוד שם עד הגיוס.. רגע.. זאת לא השאלה. אחרי הגיוס. אחרי הצבא. אמממ.. עובדים ומנסים לעוף מפה? זה הרעיון. אני חושבת שאני אעבוד כמו מטורפת ואז אלמד כמו מטורפת ואז אסע לחו"ל, אכשל שם, אכנס לדיכאון עמוק ממנו לא אצא לעולם ואחזור לארץ.

 

[מור86]

יש הרגשה של לחץ, אבל כמו כל

כולם, כולנו עוברים את זה. זה מלחיץ, זה מפחיד, אבל יהיה בסדר. זה נורמאלי שאת לא יודעת מה את רוצה לעשות אחרי הצבא, וזה בסדר גמור, את לא חייבת לדעת מעכשיו, ואני חושבת שאת צריכה לזרום עם זה, ללכת עם הלב, ואחרי הצבא, יהיה לך זמן לשבת ולחשוב מה תעשי בהמשך.. אני אישית, די יודעת מה אני רוצה, אבל אני גם לוקחת בחשבון שהרצונות שלי ישתנו עם הזמן, לכן, אני הולכת עם מה שבא, ממשיכה הלאה וכשנגיע לאותו מקום, לתקופה שאחרי הצבא, נחליט...

 

[קשתונה]

*רגע של שיתוף מאת קשתונה*

אז ככה... למי שלא יודע (ויש פה שני אנשים שיודעים) היתה לי יומולדת 18 לפני 3 שבועות (תודה), כל התקופה שקדמה ליומולדת שלי עברה עלי בפחד נוראי... לא יודעת ממה...מן חשש פיטר-פני שכזה... הפחד של לצאת ממסגרת שהיתה בא רוב החיים שלי...ולצאת למקומות שאני לא מכירה... הפחד שעכשיו אני מסיימת מסגרת ואגיע למקומות אחרים שאני לא בטוח אסתדר בהם...עכשיו אני אסיים תקופה ואתחיל תקופה שאני לא יודעת מה אקרה בה...עכשיו אסיים בי"ס ואצטרך להחליט לאיזה שנת שירות אני רוצה ללכת... מה אני רוצה לעשות בצבא? ומה?!?! איך הזמן עבר כל כך מהר?! זה לא הגיוני שאני בת 18! ובטח שלא הגיוני שאני בי"ב!! הרי תמיד קורס מדצים נראה לי של גדולים וכבר עברתי אותו...והמסע חוף נראה רחוק...וכבר עברתי אותו... המדמים??? מי בכלל חשב על זה?!?! מי בכלל ראה את זה קרוב... וגם זה עבר...והייתי בגדנע שנראה רחוק וכן...גם הוא עבר... והייתי בפולין...אחד הדברים היותר מדירים שינה מעיניי...וכל זה נגמר... חלק בלי לשים לב..חלק עם התרגשות גדולה...הכל עבר! וסיימתי ללמוד היסטוריה ואזרחות וספורט מעשי וקצת אומנות ולשון והבעה וספרות (את ספרות סיימתי פעמיים) ונשאר לי עוד קצת....עוד קצת בשביל לסיים את התקופה... נשאר לי שבוע להחליט אם להיות לוחמת בצבא או לא....בדיוק שבוע! נשאר לי חודש להחליט לאיזה ש"ש אני רוצה ללכת...חודש!?!?!? שבוע!?!?! הדברים האלה אמורים להיות שלב בחיים...מי אני שאחליט עליהם?!?! כבר הדרכתי...הייתי אחראית על חניכים...התגברתי על פחדים... יזמתי,עשיתי,נתתי מעצמי...ושוב התגברתי על פחדים... התאהבתי...ואהבתי...שנאתי...ושוב אהבתי...נפגעתי...וכעסתי... נכוויתי...התגעגעתי....ואני עדיין מתגעגעת...בכיתי...הרבה בכיתי... וואו...וואו כמה שצחקתי... נהניתי...סבלתי...לפעמים התייאשתי...נשברתי...היה לי מעניין...משעמם... התרגשתי...התרגשתי עד דמעות...התרגשתי עד חשיבה אחרת....השתנתי...התבגרתי... נתתי המון....קיבלתי המוןןןןןןןןן... השפעתי...הושפעתי... גיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי...על החברים שלי...על הסביבה שלי...על המדינה שלי...ועל העולם הזה... ועדיין...אחרי כל זה... לא מיציתי כלום...לא רע לי... עדיין לא מאושרת לגמרי...יש לי עוד הרבה לראות ולשמוע וללמוד ולהכיר ולדעת...לדעת... יש לי את הצורך לגלות עוד הרבה...אם זה באנשים בידע או בכל דבר אחר. ועדיין...אני כל כך מפחדת... שבוע לפני היומולדת שלי יצאתי לטיול חנוכה... הטיול הזה גרם לי להתנתק..לחשובעל דברים אחרים קצת... ואז הגיע היומולדת בלי חשש בלי פחד... אני בת 18... והשבוע...עקב ההחלטות הגורליות שעלי להחליט...התחלתי לחשוש שוב... בכל התקופה הזאת גם חשבתי על מה אחרי...אם עכשיו אני לא בטוחה..ואני עוברת לעוד סמגרת...מה יהיה שיגמרו המסגרות... אנחנו באמת צריכים את המסגרות האלה או שזה סתם תירוץ?? אין לי מה להגיד או איך לסיים את זה...אני רק מקווה שאני אחליט החלטות נכונות לעצמי...שאני אלך בדרך הנכונה...שאני אספיק ואראה ואעשה ואנצל הכל... ואני רוצה לסיים בשיר קטן שלקוח מהבגרות שעשיתי היום: שימו לב לסגל הרועד/נתן זך שימו

לסגל הרועד, מששו את הרוח, היטב געו בעץ. הוא ירק ובצמרת מוריק עוד יותר והגזע מאכל מעט אך עודו אוכל בכל

את לשד האדמה שאיננה נראית כאן לעין בעיר. שימו לב,מששו, געו היטב. כפליים לשאוף את ה-

, להאיר כל ענן. הוא עובר. וה-

לא יאחר.

 

[Stillwater]

תראו...

בעיקרון התוכנית שלי היא כזו: לעשות שנתיים צבא (או להשתחרר מתישהו על קב"ן, תלוי מה יהיה מצבי). לעבוד קצת בחנות דיסקים ובמקביל לשפר את הבגרות במתמטיקה. לנסוע לאלסקה/אוסטרליה. לחזור לארץ וללמוד (כן, אתם שומעים טוב, בסוף אני כן רוצה ללמוד באוניברסיטה) גאוגרפיה(מדעי כדור הארץ ליתר דיוק)וצילום מקצועי. לנסוע לאנטרטיקה במשלחת בתור צוות תיעוד מנשניל ג'אוגרפיק, או כל צוות מסע וחקר אחר. ואז לחזור לארץ, להגיד לכולם יפה שלום ולהקים לי חווה בסקוטלנד או אוסטרליה. מה יקרה מכל החלומות הגדולים האלה, אני לא יודעת, אני מקווה שכולם! אבל הכי, הכי...להגיע לאנטרטיקה, חלום חיי! לדרוך במקום הרחוק והקר הזה.

 

[רַן ִלא יוגב]

באמת מקום יפה

וקר.. אני רוצה לעשות מסע רואדטריפ לכל אורך ארה"ב לא נוף וכאלה..פשוט דלק ואוכל..דלק ואוכל

 

[chocolate addict]

road trip ../images/Emo45.gif

 

[*superstar*]

מה עם כסף?