ומשהו מהארץ של היום :
מאת עקיבא אלדר שר החוץ סילבן שלום המציא תרופת פלא לזכות השיבה - הוא אסר על אנשי משרדו לדבר עליה. שלום מסביר עכשיו לכל אורח, שהחוק הבינלאומי אינו מכיר בזכות השיבה. זו היתה התשובה שהשר נתן לשר החוץ הצרפתי, דומיניק דה וילפן, ששאל אותו אם ישראל תסכים לקלוט אלף פליטים פלשתינאים. בכיסו של שלום 40 היתה מונחת החלטת ממשלה טרייה שמודיעה כי המענה לסוגיית הפליטים לא יכלול את כניסתם ויישובם של פליטים פלשתינאים בתחומי ישראל. אם דה וילפן היה אורח מהמאדים, הוא היה מתפתה להאמין כי 40 אלף פליטים פלשתינאים יכולים לקעקע באחת את המאזן הדמוגרפי בתחומי ישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה. אבל מותר להניח שקודם המראתו מפאריס הניח לפניו עוזרו נתונים חשובים על ארץ המריבה, כמו למשל שמדי שנה נולדים בגדה המערבית וברצועת עזה כ100- אלף תינוקות, רבים מהם דור חדש לפליטות. בזמן שישראל ממציאה תרופות פלא כדי למנוע כניסת פליטים מבחוץ, מחדרי הלידה שבין הים לירדן נכנסים לתחומים שבשליטתה יותר פלשתינאים מאשר יהודים. אפילו בצה"ל יש מי שהעניין הדמוגרפי מדאיג אותם יותר מאשר בעיית הטרור. אחד מהם, אלוף משנה אפרים לביא, שפשט באחרונה את מדיו, אמר זאת בשבוע שעבר ללא כחל ושרק. לביא, שהיה מבכירי אמ"ן מחקר והיועץ לענייני פלשתינאים בצוות השלום של אהוד ברק, נחשף בשנים האחרונות למידע המודיעיני הגולמי ביותר בכל הנוגע לאש"ף והרשות הפלשתינית. בהרצאה במרכז פרס לשלום הוא הצביע על "ניצנים של תנועה שתדרוש לחזור לרעיון של מדינה אחת לשני העמים". הקצין, שעבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת תל אביב עוסקת בחברה האזרחית הפלשתינית, אמר כי אנשי התנועה הזו שוללים את העמדה הרשמית של אש"ף, הדוגלת ב"שתי מדינות לשני העמים". הם ערים לכך שמבחינה דמוגרפית גורם הזמן פועל לטובת הפלשתינאים. הדגם של דרום אפריקה, של תום האפרטהייד בדרכי שלום וללא מלחמת אזרחים, נראה בעיניהם כדגם רלוונטי ליישוב סכסוכים על רקע אתני. "המשמעות המיידית", הזהיר לביא, "עלולה להיות שהמוטיווציה שנמצא בקרוב אצל הפלשתינאים להגיע להסכם עם ישראל תהיה נמוכה מאוד". המסקנה של לביא מערערת על הנחות היסוד של אלוף עמוס גלעד, מי שהיה המפקד הישיר שלו, וגם על טיעונים מרכזיים של הרמטכ"ל משה יעלון. בניגוד להם, הוא מציע לראות את התהליך הדמוגרפי, ולא את הטרור, כאיום קיומי ולגזור מכך את העמדות המדיניות במו"מ הבא עם הפלשתינאים. בניגוד לשניהם, וגם בניגוד לרוב הפוליטיקאים, לביא מייצג גישה שאינה רואה בזכות השיבה מכשול לכל הסדר. לא היתה תוכנית שלבים לביא אינו מוצא תימוכין לתיאוריה של מחנה יעלון-גלעד, שלפיה מאחורי הדבקות בזכות השיבה מסתתרת מזימה פלשתינית עתיקת יומין להפוך את ארץ ישראל השלמה לפלשתין השלמה. "ערב אוסלו, ההנהגה הפלשתינית היתה מודעת לכך שאין סיכוי שישראל תסכים לקבל את המרכיב של זכות השיבה", קובע לביא. "היא העריכה כי אפשר להגיע אתה להסכם על בסיס של מתן 'מענה הולם' לבעיית הפליטים - במובן של הכרה עקרונית בזכות השיבה, אבל ביישום מוגבל, שיהיה מוסכם על ישראל. עמדה זו נותרה ללא שינוי עד שלבים מתקדמים במו"מ על הסדר הקבע ויצרה תחושה, או אשליה, אצל הצד הישראלי, שאפשר להגיע לפתרון כולל לבעיות 67' בלא להידרש לפתרון בעיית 48' באמצעות זכות השיבה". לדברי לביא, ערפאת, וכמוהו גם אבו מאזן, נאמנים להחלטת המועצה הלאומית מ88-' לקבל את החלטה 242, "המהווה הכרעה לאומית היסטורית להסתפק בשטח קטן מפלשתין (כ22%-). יחד עם זאת, שניהם מחויבים להחלטת המל"פ בדבר "סגירת תיק 48' על בסיס החלטה 194". ההחלטות הללו שרירות כל עוד מוסדות אש"ף לא שינו אותן. אתן הגיעו הפלשתינאים לוועידת מדריד, להסכם אוסלו ולמו"מ על הסדר הקבע. אפשר להניח כי הם יגיעו אתן גם לשלב השלישי של מפת הדרכים. היועץ הבכיר של צוות המו"מ הישראלי מגלה כי ערב פסגת קמפ דייוויד (הכוונה לערוץ שטוקהולם, בהשתתפות שלמה בן עמי, גלעד שר ואבו עלא, ע"א) "הסתמן פתרון לבעיית הפליטים באמצעות תחליף ו\או פיצוי, ומספר קטן של פליטים שישובו לישראל, תחת הגדרה כזו או אחרת, ואף הוסדר הנרטיב של 'זכות השיבה' בניסוח שהיה מקובל על דעת הצדדים". לדברי לביא, דווקא בסוף המאמץ הגדול שעשו שני הצדדים במו"מ להגיע לפתרון של "שתי מדינות לשני העמים", הם מצאו את עצמם, די בהפתעה, מקצינים עמדות וחוזרים לשאלות הקשות ביותר של ראשית הסכסוך, שהן זכות השיבה ו"העוול" ההיסטורי, כפי שהפלשתינאים מגדירים זאת. ההסבר שלביא מציע לנסיגה הזו הוא שישראל ראתה בפסגת קמפ דייוויד פסגת הכרעה, והמסר שלה לערפאת היה חד וברור: It's now or never. לכן היא דחקה בו לקבל את "סופיות הסכסוך" ובעצם לוותר במפורש על "זכות השיבה" - החלטה שמוסדות אש"ף לא אישרו מעולם ושערפאת לא היה מוסמך לקבל בעצמו. "כאשר הסתבר להם שאין סיכוי להגיע להסכם, הצדדים הקצינו במכוון את עמדותיהם", אמר לביא. "עמדת ערפאת הוצגה כמכוונת לקעקע את קיומה של ישראל ולהסתלק מהפתרון של 'שתי מדינות לשני העמים'. למעשה לא היו אלה 'עמדות מהות' שאי אפשר להתפשר עליהן, אלא עמדות בעלות תוכן טקטי סמוי מן העין: להטיל על השני את האחריות לכישלון הצפוי של המו"מ". לביא קובע שפסגת קמפ דייוויד היתה סיפור של כישלון ידוע מראש. הדבר נבע מחסרונו של בסיס מוסכם למו"מ: התפישה הפלשתינית היתה שהמו"מ נועד להוביל למימוש של זכויות שהן נגזרת אובייקטיווית של מה שמכונה "הלגיטימיות הבינלאומית" (כלומר, כל מה שנובע מהחלטות האו"ם, כולל החלטה 194 בעניין שיבת הפליטים). ומכיוון שמדובר ב"זכות", אין מתפשרים עליה. מנגד, התפישה של ישראל התבססה על שיכנוע של הפלשתינאים שקבלת ההסכם כדאית גם בעבורם. מסיבה זו ישראל ביקשה להתנתק מהלגיטימיות הבינלאומית, אף שקיבלה את 242 כבסיס למו"מ. על פי לביא, "אלה היו שתי גישות מנוגדות, שיצרו 'כשל תקשורתי' בין הצדדים וקושי מהותי במו"מ". לסיום, לביא עירער גם על הדעה הרווחת בחוגים פוליטיים וצבאיים שערפאת תיכנן מראש את המעבר מכישלון קמפ דייוויד לשבירת כל הכלים. לדבריו, הזעם שהופנה כלפי ישראל באינתיפאדה היה גם ביטוי של תסכול בחברה הפלשתינית, הן מהדרך המדינית והן מהדרך החברתית שהובילה ההנהגה. "ערפאת, בשיקול דעת מוטעה, האמין שעימות מוגבל דווקא יכול לשחק לטובתו, כאמצעי לחץ על ישראל בהמשך המו"מ. בהמשך הוא נמנע מלהטיל את כובד משקלו להביא להפסקת העימות, מתוך רצון להביא לבינאום הסכסוך וליצור אלטרנטיווה לתהליך המדיני שנפסק". בסיכומו של דבר, לביא מניח שלא יימצא הסדר מדיני שהפלשתינאים יוכלו אי פעם לראות בו סוף פסוק וסיום הסכסוך. "אין זה אומר שמבחינת ישראל זהו משחק סכום אפס, משום שכל הסדר שיפטור אותה מהחטוטרת הדמוגרפית טוב יותר מהעדר הסכם".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=297417