אף פעם לא עברתי ליד מצה ולא זכרתי
שהיה שם פיגוע. אני בכלל דיי נמנעת מלהתקרב למקום הזה למרות שישבתי שם כמה פעמים אחר כך רק בשביל לההוכיח לעצמי שאני ממשיכה בחיים וממשיכה במסורת שהיתה לי ולמשפחתי לשבת שם פעם בשבועיים ביום שישי או שבת. הפיגוע במצה לקח ממני חברים רבים ואני בחיים לא אשכח את זה. כנ"ל לגבי הפיגוע במוריה. אני לא חושבת שאני אי פעם אשכח את זה להיפך אני חושבת שזה אפילו ישאר לי יותר חזק. אני לא אשכח איך חפשתי את אמא שלי (שלמזלי נתקעה בפקק ליד), אני לא אשכח איך בערב עליתי למעלה (אני גרה בכרמליה ככה שזה לעלות) בשביל להדליק נר ובכל דקה שהייתי שם גיליתי על עוד ועוד אנשים שאני מכירה שנפגעו ובינהם היתה גם חברה שלי. אני לא אשכח את הרצון ללכת אך עם זאת הרצון להשאר כי אין לי כוח לחכות למחר שיפרסמו את השמות וכי שם זה המקום שלי, עם החברים המתאבלים. אני לא אשכח איך באתי יום אחרי עם החניכים שלי, והייתי חייבת לשמור על פרצוף מאופק כי אני המדריכה, אני לא אשכח שעשיתי על המדרכה מגן דוד עם נרות ובאמצע לא הבנתי למה אני בדיוק עושה את זה, אני פשוט לא אשכח את זה... לגבי הפיגוע בחליסה, גם אותו אני לא שוכחת. אומנם אני לא מסתובבת שם באיזור וגם אף אחד שאני מכירה לא נפגע שם אבל אני עדיין זוכרת. שום דבר לא נשכח. אבל יכול להיות שרק אני ככה, כי גם אתמול וגם שלשום היו אנשים שישבו בבורקס ואכלו וצחקו והיו אנשים שבאו לקחת אוטובוס מאיזור התחנה ואפילו לקחו 37 והיו אנשים מאושרים. כל אחד מתמודד אחרת אבל אני לא חושבת שהאנשים שמתנהגים ככה שוכחים אלא הם פשוט בוחרים להתעלם או לדחות את העצב לזמן מתאים יותר ובנתיים הם ממשיכים כרגיל בחייהם.
