מפתיעה אותי התשובה שלך.
חשבתי שיצאת מהארון לפני שנה.. אבל שבע שנים זה הרבה ואנשים כן מגלים סוג של התקדמות בטווח כל כך רחב של שנים.
אבל במקרה שלך, המשפחה לא בדיוק טורחת להרחיב את האופקים ולהבין מה זו הנטיה המינית הזאת ואיך הומואים ברחבי הארץ והעולם בוחרים לחיות את חייהם. נשמע כאילו יש הרבה בורות בנושא.
אני ממש מצטער לשמוע את זה.. ואני עוד יותר מצטער להגיד את זה - אבל אולי כדאי שאת החיים שלך תשאיר לעצמך, לפחות עד שיהיה מה לשתף.
ברגע שיהיה לך גבר שתאהב ותרצה להציג אותו בפניהם - אז אולי יתרחש שינוי..
ואם לא - אז אולי כשתעברו לגור ביחד - גם אז אולי.
אבל אם התחלפו גברים בחייך, וגם אם עד כה לא הצגת בפניהם אף אחד - הם לא ראו שומדבר משמעותי שקרה לך כ"הומו". לא זוגיות חזקה ויציבה, לא מעבר דירה ביחד ולא שומדבר שיפתח להם את האופקים ויציג בפניהם הומוסקסואלים שונים ממה שהם חשבו.
אולי אם עוד שנה מהיום, כשתרצה לגור ביחד עם איזה גבר שתכיר, פתאום הם יבינו שגם להומואים יש זוגיות.. ולאט לאט הם יפתחו לעולם הזה..
הכל בגדר אולי, אני לא מכיר את המשפחה שלך.. אבל זה תהליך שחייב לעבור - והרבה מזה תלוי בך.
לא מספיק רק לדבר ולהגיד "אני רוצה ילדים" - עד כה הם לא ראו ולא שמעו על שומדבר דומה.. אז תגובת הצחוק היא באיזשהו מקום קצת מובנת, למרות שאני חושב שהיא חסרת טקט, מעליבה ולא מכבדת.
כמה שזה עצוב להגיד.. אולי כדאי לסנן אימרות מהסוג הזה.. פשוט כי הם עדיין לא מבינים את זה.
האדישות הזאת מייגעת ושוחקת..
אבל כולי תקווה שברגע שימלא חלל בחיים שלך ותרגיש מה זאת אהבה, תוכל להכיר בהם בתור המשפחה האוהבת, שעדיין לא כל כך מבינה. ואולי זה גם מה שיסייע להם להבין בסופו של דבר.
ובהקשר לאחיך ולבני הדודים. כמוני כמוך. זה כואב, אני רוצה גם.. אבל אין לי מושג מה יהיה.
שבת שלום