שאלה לי אליכם

[אחת שמצאה]

שאלה לי אליכם

השאלה הבאה שיש לי לשאול היא עדיין תאורטית לחלוטין עבור חלק מהאנשים כאן ומעשית מאוד עבור אחרים. אני מפנה אותה אל כולם, מכיוון שגם ברמה התאורטית אני בטוחה שהיא עלתה אצל כולם. השאלה נוגעת לחינוך הילדים. היה פעם מישהו בתנועה הקיבוצית או במפ"ם (סליחה שאני לא זוכרת מקור מדוייק), שאמר "רצינו לגדל כופרים, ויצאו לנו עמי ארצות". אני זוכרת את הביטוי הזה טוב, כי תמיד אהבו לצטט לנו אותו, כדי להראות שאפילו החילוניים בעצמם מודים בבורותם (ולא שאני חושבת שהם בורים, אבל בענייני יהדות קיים חוסר גדול). בכל מקרה, עוד לפני שנולדו לי ילדים, ובמיוחד כשהם כבר פה (ולא ממש תינוקות) מטריד אותי הנושא הזה. אני רוצה שהם יכירו את היהדות (לא מתאים לי שהילד שלי יכיר את המיתולוגיה היוונית על בוריה אבל לא ידע כלום על המיתולוגיה שלנו), אבל שמצד אחד לא יהפכו לדתיים, ומצד שני לא יפתחו רגשי נחיתות. השאלה היא איך עושים את זה? אני מתלבטת בזה כבר די הרבה שנים, ואשמח לשמוע את דעתכם העקרונית בנושא, ואת הדרך בה נוקטים בפועל (מי שנוקט). תודה.

 

[ספל חמאה]

כנות

זאת העצה שלי בכל מה שקשור בילדים. הילדים שלי קרובים לסבא וסבתא שלהם ולבני הדודים, הם הולכים לעיתים קרובות לבית כנסת ומתפללים. כשיש לי מצב רוח אני מספרת להם סיפורי תורה (אלה שאני אוהבת או משעשעים אותי במיוחד), אני מספרת במילים שלי, ולפעמים מצטטת ציטוטים נבחרים. (הם עדיין קטנים). הם יקבלו ממך מה שאת מעבירה להם - אם אין לך רגשי נחיתות- גם להם לא יהיו, אם את לא דתייה סביר להניח שגם הם לא יהיו (כשהם יהיו גדולים יותר - זה כבר לא תלוי בך

) והכי חשוב - לענות על השאלות שלהם *בדיוק*. כלומר, לא להרחיב מעבר לשאלה, ולענות עליה במלואה. אפילו אם נראה לי תיאולוגי מדי או מופשט מדי, הם שואלים מה שהם מוכנים לשמוע. העניין הוא - שהשאלות שלהם לעיתים תופסות אותנו בהפתעה, ואז מומלץ לבקש לחשוב קצת על השאלה והתשובה לפני שעונים. >ספל חמאה שומעת בבית צעקות של ´אל מילא לעולם´ (אל מלך נאמן...)<

 

[אחת שמצאה]

ומה העמדה שלהם לגבי יהדות?

למשל, האם הם מאמינים בבורא עולם? אצלי בבית השאלות התיאולוגיות עולות מדי פעם בעוצמה רבה, יותר מאשר שאלות של קיום מצוות. כלומר, מבחינת הילדים שלי, קיום מצוות הוא סוג של קוריוז. לפעמים הם מרחמים על בני הדודים שלהם (המעטים שיש להם קשר איתם), לפעמים הם מקנאים בהם, ולפעמים הם שואלים שאלות מתוך סקרנות כמו מה מותר ומה אסור. ועם כל אלה לי די קל להתמודד. אבל רוב תשומת הלב שלהם מופנית דווקא לשאלות העיקריות: יש או אין אלהים? למה? מה המשמעות של זה בשבילנו? אותן שאלות שגם מבוגרים או מתבגרים מתלבטים בהם, רק שאצלנו זה התחיל בגיל די צעיר. אני הסברתי להם את דעתי, אבל יש שני דברים שאני מדגישה בחינוך שלהם. אחד, זה הצורך שלהם לבחור בעצמם את דרכם בחיים (למשל, האם להאמין או לא זו בחירה שלהם. כרגע המצב הוא תיקו, חלקם מאמינים באל חלקם לא). השני, החובה שלהם לכבד כל אחד על הבחירה שלו. הם הרי עדים למצב של חוסר כבוד (מצד המשפחה שלי כלפי באופן אישי וכלפי כל העולם החילוני, אבל גם מצד העולם החילוני כלפי העולם הדתי), ואני ובעלי מנסים להראות להם שאפשר גם אחרת. נקודה מצחיקה: תמיד לוקחים אנשים חילוניים ומראים להם מהי שבת יהודית ומהי קדושה, בהנחה שזה מה שיקסום להם במיוחד (אני זוכרת את המאמצים שלנו בילדות להפגין קדושת שבת לאורחינו החילוניים. אבא שלי עוסק הרבה בהחזרה בתשובה.). הקטע הוא שלא מזמן יצא לנו לחוות מספר שבתות יהודיות, והילדים שלי יצאו דווקא די מזועזעים. בשבת אחרי אחת הפעמים האלה הם חיללו שבת בכל צורה שהם זכרו (הדליקו וכיבו אורות, דרשו ליסוע באוטו), במין דווקא כזה. שאלתי אותם למה זה כך, והסתבר לי שבעיניהם השבת היהודית הזו היתה סיוט מתמשך. הם לא ראו שום קדושה, אלא ההיפך. הם נורא מרחמים על דתיים עכשיו... בשבת האחרונה ישבנו לארוחת שבת בגירסה שאנחנו פיתחנו, והילדים הסבירו לי כמה שזו עבורם חוויה יותר חיובית. מכל מיני סיבות. עדיין, השאלה היא איך מיידעים אותם בלי לייצר אצלם מחוייבות רגשית לקיים?

 

[ספל חמאה]

שאלות של - יש או אין אלוהים

אני בדרך כלל מפנה חזרה לילדים, התשובות שלהם מאלפות. לכל אחד יש הסבר מי ומה זה האלוהים שלו (כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאלוהים הוא ברבאבא מרחף, כי אין לו גוף והוא יכול להיות בכל מקום). ודבר ההקשבה הזאת למה שיש להם בלב על אלוהים מגיעים לדברים נפלאים, בלי קשר או עם קשר לדת. ואם יש משהו שמוצא חן בעיניהם מהמצוות הדת, סבבה. כל עוד זה לא נוגד לגמרי את עקרונותי, מדוע לא? אני לא מייחסת לזה חשיבות רבה, אני בטוחה שאחרי שהם יתנסו בזה מספיק זה יעבור להם. אני לא ממש אוהבת שהילדים שלי מתפללים (משום מה הם תמיד צועקים בזמן התפילה, זה נשמע ככה: אאאאאאאאאאאאאאאדווונייי, ששששמעעעעעעעעעעעע ייישראאאאאאאאאללל אלוההההההההההההנווו |סותמת חזק את האוזניים|) אבל הם נהנים מזה מאוד, ועושים את זה לעיתים קרובות (בבית). יום אחד נזכרתי באיזה ניגון סליחות בזמן שהם מתפללים והתחלתי לזמר אותו. זה לא אומר שאני אוהבת להתפלל, זה לא אומר שאני אלך איתם לתפילה, והם כבר יודעים שאין טעם לבקש ממני. זה גם לא אומר שאני אמנע מהם. ואם לך אין מחוייבות רגשית - למה שיהיה להם - כשאת מספרת להם על חגים נוצריים או בהאיים או מנהגים בודהיסטים או אינדיינים אז מספרת את זה בנון שלנטיות נכון? (נכון?) אותו דבר. >ספל חמאה מזמרת ענ-הה-נו אלוה-הה-י אברה-הה-הם ענ-הה-נו<

 

[almog4]

התשובה שלי היא

קצת שונה. לתשובה שלי יש שני חלקים. חלק א´: בדברייך שָאָלְתְ "עדיין, השאלה היא איך מיידעים אותם בלי לייצר אצלם מחוייבות רגשית לקיים?" לדעתי - אי אפשר. את לא מעבירה לילדייך "אינפורמציה טהורה/אובייקטיבית". את מעבירה לילדים שלך (בכל תחום, לא רק בדת) ערכים ואמונות שלך. וברוך ה´ שזה כך. ילדים סופגים- ואמורים לספוג- מבית ההורים גם עמדות, אמונות, דיעות וערכים. וגם- מה לעשות- מחוייבות רגשית מסויימת, ואם יש אז גם כעס או קושי להתמודד עם הדת או עם הדתיים. הם קלטו ויקלטו ממך- מרצון או שלא מרצון, כי את אמא שלהם. וזה טבעי, וזה בסדר. חלק ב´: הכרת היהדות. גם לדעתי יש ביהדות הרבה חלקים יפים, מבחינה תרבותית ואנושית, וחבל שילדים ישמעו מחבריהם בהמשך על זֶן ועל תורות המזרח הרחוק, אבל לא יכירו דווקא את היהדות היפה האמיתית (ההיא שהדתיים מנסים להרוס...). הפיתרון שלי הוא אחר ממה שנאמר פה, ואת יכולה לקבל אותו או לא, הפיתרון שלי הוא להכיר לילדים יהדות מתונה, עם המסורת והטקסים ובמקביל עִם ערכים של אהבת האדם ושיוויון. ואני מתכוון ליהדות רפורמית או קונסרבטיבית. אז נכון שכשהיינו דתיים חינכו אותנו שזה הדבר הנורא והגרוע מכל, אבל האמת המפוקחת היא, שהם יותר קרובים לערכים של אהבת האדם ושיוויון מהרבה דברים אחרים, ובמקביל משמרים את הדברים היפים במסורת ובתרבות. בכל מקרה, האמת צריכה להיאמר: נראה לי שקשה מאוד, ואולי לא אפשרי, לחתוך את העוגה (=לחיות כחילונית לאחר שעזבת את הדת ויש לך משקעים בעניין) ובמקביל להשאיר את העוגה שלמה (=שילדייך יאהבו ויכירו על בוריה את היהדות). צריך להתפשר בכך. בהצלחה בכל אופן

אלמוג.

 

[אחת שמצאה]

את הפתרון של יהדות רפורמית

ניסינו, וזה לא כל כך הלך. לי היה מאוד קשה להתחבר לבית הכנסת הרפורמי. אני מודה שהקושי הוא בעיקר רגשי, אבל הוא לא רק. על הקושי הרגשי אין מה להרחיב, אני מניחה שאתה יכול להבין למה אני מתכוונת (לא להתייחסות החדשנית שלהם, לדוגמא, תפילה מעורבת, שזה מאוד מצא חן בעיני, אלא להגדרה שונה מאוד למהי יהדות. דוגמא לזה היתה כאשר ביקרתי בבית כנסת רפורמי בארצות הברית ובאותו בית הכנסת הרב אמר שאין לו מושג בכשרות. ופה חשוב לזכור שיש הבדלים עצומים בין בתי כנסת רפורמיים שונים, כי הרי אחד המאפיינים היפים של היהדות הרפורמית הוא החיפוש המתמיד אחר הדרך המתאימה בותר, ההתחדשות והשינוי, ולכן כל רב בוחר לעצמו את הכיוון שאליו הוא לוקח את הקהילה. המקום בו אני בקרתי הוא קיצוני מאוד, עם מאפיינים רבים של כנסיה, ומעט מאוד דמיון ליהדות, מתוך בחירה של אנשי המקום.). הקושי הרציונלי הוא שמדובר בסופו של דבר באנשים דתיים מאמינים. ואז, למרות שמדובר בצורה אחרת של דתיות, עדיין זו דתיות. אני מחפשת יהדות אתאיסטית, שאותה אוכל להנחיל לילדי. כלומר, להעביר להם את עיקרי המסורת שנבנתה במשך אלפי שנים, עם הרבה מאוד חוכמה ותוכן איכותי, ולהפריד אותה מהעיקרים הדתיים של מסורת זו (אמונה בבורא עולם וקיום מצוות).

 

[R a c h e]

יהדות רפורמית

לי לא חסר פולחן דתי, לכן אני לא צריכה יהדות שונה, רפורמית. אני לא חילונית היום כי לא נתנו לי לעלות לתורה או לברך את הקהל כבת כהן, אני לא מדמיינת העליה לתורה, נניח, לאחר שאנשא ונעלה יד ביד אישי ואני לתורה כשאור התורה והאהבה מנצנץ בעינינו.אני פשוט לא צריכה את הפולחן הזה! לא ככוהנת, לא כחזנית או רבנית ולא כאשת איש, אני פשוט לא צריכה חיים דתיים ! לי זה לא מתאים! רחל

 

[דידית]

../images/Emo41.gif

 

[אחת שמצאה]

כבר פעם שניה שאת עושה את זה,

מתנסחת בצורה כל כך בהירה, וכותבת יותר ממני את מה שאני חושבת (אני הייתי צריכה לנסות את הדרך הזו לפני שהגעתי למסקנה הזו). ובכל זאת, את לא מתגעגעת לפעמים?

 

[ידו בכל]

לי אישית

הספיק לי דת לכל החיים. מהמעט שאני יודע, הנוער מצביע ברגליים מכל מה שקשור לתנ"ך ויהדות ויש דברים אחרים שיותר מעניינים אותו.

 

[R a c h e]

מתגעגעת?

ברגע זה לא עולה בדעתי משהו מסויים, פרט לשירים השקטים של "סעודה שלישית" שגולשים למוצ"ש בבית, בשבתות של הבנות בכיתה או בתנועת הנוער. אני בטוחה שיש עוד דברים שאני מתגעגעת אליהם, רק שכרגע אני לא ניזכרת, אז אולי אני לא כ"כ מתגעגעת..... ו

על הפירגון רחל

 

[חי אדר]

בין ציפיה להגשמתה

המטרה שאת מבקשת שילדייך לא יהיו בורים בכל מה שקשור לתרבות הכללית והיהודית היא מטרה נאצלת ומבורכת. עם זאת לטעמי את מציבה לעצמך דרישה שלא עשויה להיות מוגשמת כלל. חינוך אינו דבר צפוי. את יכולה להשקיע את המיטב ולהניח ציפיות ומטרות שאת מייחלת שיתגשמו, אולם כיצד הילד יכריע באורח מעשי אין לכך שליטה כלל. חוסר השליטה נובע משתי בחינות: 1. הילד הוא בעל בחירה אישית 2. הילד חשוף להשפעות סביבתיות שאין ההורים יכולים לשלוט בהן לטעמי מוטב לך להתרכז במטרה היפה למנוע מילדייך בורות. מה יעשו עם זה, ואיך יתרגמו את זה במישור הפרקטי, זה עניין של בחירתם והכרעתם. את יכולה לחוות להם מה דעתך ומה ציפיותייך מהם אך לא מעבר.