שאלה ליום הזיכרון..

[Cobe Anan]

שאלה ליום הזיכרון..

יש פה מישהו שמציין את היום הזה בצורה מיוחדת, שונה, לא קונפורמיסטית? .............................................................................. בשנה שעברה החלטתי שאני עושה משהו שונה, שאולי אפילו עשוי לגרור הרמת גבה, אבל זה נראה לי פשוט נכון לעשות: יצאתי להרים כוס בירה לכבוד אותם חברים שכבר לא ייצאו חמשוש ולא ירימו איתי לחיים. זה לא נראה לי כמו חוסר כבוד, אלא להיפך- יש בשבילי משהו נורא חברתי בבירה, ובהרמת כוס יש תחושה מאד חזקה של אלה שחסרים מסביב לשולחן. השנה זה לא הסתדר לי עם העבודה, אבל אני רוצה להאמין שבשנים הבאות זה ישתרש כמסורת אצלי.. מישהו פה עושה משהו מיוחד אחר?

 

[itaizil]

אז ככה,

אני אישית לא ממש מתחבר לשכול, כלומר, אני לא מאמין בכל הטקסים והאירועים השונים, אני באמת חושב שעדיף לזכור את החללים בצורה חיונית. למרות שקשה, אני חושב שעדיף לזכור את האנשים היקרים לך דווקא בצורה של כיף, הנאה וצחוק. מאוד סביר להניח שזה מה שהם היו רוצים. בנוגע להרמת הכוסית משנה שעברה. אני חושב שזו דרך מאוד יפה לשמור על זכרו של חבר או קרוב משפחה שנפל. אני יכול לספר לך שלא מזמן ראיתי כתבה על מילואימניקים שאיבדו חבר במלחמה האחרונה וביום ההולדת שלו הם יצאו לחגוג לו באיזה פאב. גם בני המשפחה של ההרוג היו שם. זה מעמד מאוד מרגש!

 

[מ י ש ה י20]

אני לא חושבת ככה...

לדעתי יומיים בשנה צריך להיות באבל... אתה יכול להרים לכבודם כוסית בפעמים אחרות (כמו ימי הולדת כמו שהוא אמר), אבל פעמיים בשנה להתייחד עם זכרם בצורה באמת מכובדת. בכל זאת...הם נהרגו בשבילנו...להרים לכבודם כוסית נשמע לי לא לעניין ביום כזה... אבל כל אחד עם הרגשות שלו.

 

[ליאתוש כפרה]

אבל? למה אבל?

זה לא קצת כבד?

 

[EdisonGirl]

../images/Emo45.gif

אבל מתאים לזמן הסמוך לאבידה.. אחרי שנים יש אזכרה- לא אבל, ואזכרה נועדה לאזכר אותם. לא כולם יכולים להתאבל שנים אחרי, ולדעתי, זה גם לא בריא.

 

[ליאתוש כפרה]

../images/Emo45.gif

 

[b0redavid]

../images/Emo45.gif

 

[Cobe Anan]

אבל למה להרים כוסית ביום אחר../images/Emo35.gif

זה לא שאני מתעלם מהיום הזה, חלילה. להיפך. במהלך הלילה (הייתי בעבודה) היתה לי שיחת "יום הזיכרון" עם חבר מהעבודה. זה היה די קשה, די אמוציונלי. הסיבה לזה שהנושא היה כל כך טעון היא שאנחנו מכירים את זה מקרוב. היינו לוחמים, איבדנו חברים, היינו עמוק בתוך החרא, רק שאנחנו יצאנו ממנו שלמים. איפשהו, ברגע שאת נכנסת למעגל הזה, שבו יום הזיכרון הופך מסמל תרבותי ליום שבאמת מזכיר לך את אותם חברים שנשארו שם מאחורה, בני 20 עם פז"מ של במבה, את מקבלת תחושה שעכשיו, פתאום, מותר לך לעשות מה שבא לך ביום הזה. זה כבר לא "יזכור ישראל לדורותיו את בניו ואת בנותיו..."; זה לא עוד טקס בחולצות לבנות עם ילדים בבית הספר שמנסים לזכור את ההרוגים של מלחמת השיחרור אבל לא ממש יכולים; זה לא עוד סרט משעמם בערוץ 2; לא איזו כתבה במוסף עם תמונה של בחור מחייך בשחור לבן; לא אמא שבוכה רחוק מכאן, בעולם דמיוני- מהצד הפנימי של הטלוויזיה. פתאום זאת את- את שרוצה לזכור את החברים שנפלו, ואת החיים שהיו לך לפני שעמדת על קבר של ילד בן 20 ונשאת הספד, וביום הזה את תעשי מה שאת צריכה- לעזאזל, מגיע לך; לעזאזל #2, את חייבת- כדי שהזיכרון הזה לא ידהה. אולי מי שמציין את היום הזה כדי לכבד את 22,305 חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה צריך לקרוא לזה יום ההערכה, או יום הכבוד, כי מה שכולם עושים זה לכבד את המתים, להעריך את הקרבן המוחלט שהם הקריבו. מי שצריך לקרוא ליום הזה יום הזיכרון הם אנחנו, האנשים שביום הזה מרגישים קצת אחרת מכולם, ואולי אנחנו יכולים להיות קצת פחות רשמיים, קצת פחות לקיים מנהגים, ויותר לעשות את מה שעוזר לנו לזכור. אולי ליום הזה יש משמעות שנוגעת לכל העם, אבל בינינו- על האבל הפרטי שלי אין לאף אחד בעלות, ובדיוק בשבילו היום הזה נועד.

 

[ליאתוש כפרה]

אני הולכת לטקס-שניים,

ומעבירה את שאר הזמן בשקט..לא ממש שונה או מיוחד. לא רואה דרך אחרת.