שאלה לגבי טיפול
היי לכולכם. אז ככה, בקצרה אני יספר שאני בת 19, ולפני 3 שנים היה לי איזה בלגאן קצת עם עצמי, הפרעות אכילה (אכילה כפייתית, קצת בולמיה), אממ, דיכאון (כדורים, פציעה עצמית, אשפוז במחלקה פסיכיאטרית לכמה חודשים, מחשבות אובדניות). במשך כמה שנים טובות היה לי קשה מאוד לצאת מהמצב ההוא, אבל לאט לאט ובהדרגה המצב שלי השתפר, תודה לאל, והצלחתי לקחת מידה מסוימת של אחריות על החיים שלי, בעזרת המון ידיים שהושיטו לי והיום - טפו טפו טפו - אין דיכאון, אני מתמודדת עם הפרעת האכילה (ירדתי בעשרת החודשים האחרונים 50 ק"ג למרות שבגישה שלי הפרעת האכילה היא משהו שתמיד יהיה קיים ונוכח, אבל יש כלים להתמודד, היא לא נעלמה). הייתי במשקל יתר גבוה מאוד, עקב האכילה הכפייתית, וכפי שסיפרתי ירדתי יפה במשקל ואני עדיין בתהליך של ירידה במשקל. (וכאן בא ה"אבל"). נדמה לי כשהייתי הרבה יותר שמנה לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מחשבות על הגוף שלי בכלל, ז"א שברגע שזה היה עולה איכשהו, באופן מיידי, הייתי מעיפה את זה. היום, אני אכן שמחה ונרגשת לאור הירידה במשקל, אבל - אני לא מרגישה טוב בקשר למשקל שלי, ובכלל בקשר לגוף שלי. מאוד מאוד קשה לי איתו. והיום, אחרי שירדתי במשקל (ואני רוצה לרדת עוד לפחות 20 ק"ג...) המחשבות עולות וכאילו אין לי שליטה עליהן. כלומר, כל היום אני מתעסקת בקושי שלי עם הגוף שלי. חשוב לי להגיד, שמגיל צעיר הייתי בהרבה מאוד טיפולים, פסיכולוגים שונים, פסיכותרפיסטים, מטפלים באמנות, אממ..ובסופו של דבר גם פסיכיאטרים. ביוני האחרון סיימתי טיפול עקב סיום שהות במסגרת של בית ספר שם נערך הטיפול, ולאחר התייעצות עם הפסיכיאטר שלי, שאצלו אני במעקב אחת לחודש, הוחלט שאני לא צריכה טיפול דחוף כי אני יציבה וחזקה. ואחרי כל הסיפור הארוך באה השאלה: לאחרונה (משהו כמו חודשיים אחרונים) המחשבות האלה על הגוף שלי מאוד מקשות עליי, ולא סיפרתי לאף אחד. השאלה שלי, האם יכול להיות, האם הגיוני, להתחיל טיפול, בשביל להתמקד על הנושא הזה? כי בעצם, כשאני חושבת על זה, זה משהו מאוד מרכזי. איך אני תופסת את הגוף שלי, וזה משהו שאף פעם לא העזתי לדבר עליו או לחשוב עליו. אשמח לדעתכם.
היי לכולכם. אז ככה, בקצרה אני יספר שאני בת 19, ולפני 3 שנים היה לי איזה בלגאן קצת עם עצמי, הפרעות אכילה (אכילה כפייתית, קצת בולמיה), אממ, דיכאון (כדורים, פציעה עצמית, אשפוז במחלקה פסיכיאטרית לכמה חודשים, מחשבות אובדניות). במשך כמה שנים טובות היה לי קשה מאוד לצאת מהמצב ההוא, אבל לאט לאט ובהדרגה המצב שלי השתפר, תודה לאל, והצלחתי לקחת מידה מסוימת של אחריות על החיים שלי, בעזרת המון ידיים שהושיטו לי והיום - טפו טפו טפו - אין דיכאון, אני מתמודדת עם הפרעת האכילה (ירדתי בעשרת החודשים האחרונים 50 ק"ג למרות שבגישה שלי הפרעת האכילה היא משהו שתמיד יהיה קיים ונוכח, אבל יש כלים להתמודד, היא לא נעלמה). הייתי במשקל יתר גבוה מאוד, עקב האכילה הכפייתית, וכפי שסיפרתי ירדתי יפה במשקל ואני עדיין בתהליך של ירידה במשקל. (וכאן בא ה"אבל"). נדמה לי כשהייתי הרבה יותר שמנה לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מחשבות על הגוף שלי בכלל, ז"א שברגע שזה היה עולה איכשהו, באופן מיידי, הייתי מעיפה את זה. היום, אני אכן שמחה ונרגשת לאור הירידה במשקל, אבל - אני לא מרגישה טוב בקשר למשקל שלי, ובכלל בקשר לגוף שלי. מאוד מאוד קשה לי איתו. והיום, אחרי שירדתי במשקל (ואני רוצה לרדת עוד לפחות 20 ק"ג...) המחשבות עולות וכאילו אין לי שליטה עליהן. כלומר, כל היום אני מתעסקת בקושי שלי עם הגוף שלי. חשוב לי להגיד, שמגיל צעיר הייתי בהרבה מאוד טיפולים, פסיכולוגים שונים, פסיכותרפיסטים, מטפלים באמנות, אממ..ובסופו של דבר גם פסיכיאטרים. ביוני האחרון סיימתי טיפול עקב סיום שהות במסגרת של בית ספר שם נערך הטיפול, ולאחר התייעצות עם הפסיכיאטר שלי, שאצלו אני במעקב אחת לחודש, הוחלט שאני לא צריכה טיפול דחוף כי אני יציבה וחזקה. ואחרי כל הסיפור הארוך באה השאלה: לאחרונה (משהו כמו חודשיים אחרונים) המחשבות האלה על הגוף שלי מאוד מקשות עליי, ולא סיפרתי לאף אחד. השאלה שלי, האם יכול להיות, האם הגיוני, להתחיל טיפול, בשביל להתמקד על הנושא הזה? כי בעצם, כשאני חושבת על זה, זה משהו מאוד מרכזי. איך אני תופסת את הגוף שלי, וזה משהו שאף פעם לא העזתי לדבר עליו או לחשוב עליו. אשמח לדעתכם.