שאלה לגבי חיצוניות
שלום רב לאחרונה, לאחר תקופה של דיכאון בן חודשיים שיתפתי את אימי בבעיות שלי, לראשונה בחיי. אני בת 26, וסובלת מדיכאון כבר מגיל מאוד קטן. עברתי טיפול במשך שנים והפסקתי אותו לפני כשנה, כי לא היה שום שיפור. ההתקדמויות היחידות שחיים שלי היו בזכות עצמי, התגברתי על חרדות בעצמי אך בדיכאון אף פעם לא הצלחתי לשלוט. כרגע אני לא יכולה ללכת לטיפול שוב, כיוון שאין לי כסף, טיפול תרופתי אתחיל שוב בקרוב. עקב שיחה עם אימי הבנתי שאולי היא צודקת, והחיצוניות שלי מכניסה אותי יותר לדיכאון. ואסביר: אני לובשת רק שחור. אין אצלי שום בגד שאיננו שחור, אפילו לא אפור כהה. לאחר שאמרתי לאימי שרק עם שחור אני "מרגישה אני" היא אמרה שהשחור הזה הוא ההסתתרות שלי מאחורי הדיכאון, שאנסה להיות קצת יותר זוהרת. היא אומרת: "יש לך גוף יפה, תלבשי בגדים יפים ולא שחורים, ככה תרגישי יותר טוב עם עצמך ואנשים יסתכלו עלייך אחרת, ומפה כבר תתחילי להרגיש יותר טוב עם עצמך במקום לשנוא הכל ולהכנס שוב לדיכאון, זה הצעד הראשון שאת צריכה לעשות לפני כל הצעדים הבאים שלך" כשדיברתי עם אימי היא הבטיחה שתלווה אותי מכאן והלאה, כשסיפרתי לה מה עובר עלי, היא הסתכלה עלי בעיניים דומעות ואמרה מעתה והלאה אם אעבור משבר לבוא ולידע אותה, שהיא תהיה שם ותהיה מאחורי בכל דבר שאבחר לעשות או לא לעשות, אבל קודם כל היא רוצה שאשנה תדמית. שלא תבינו לא נכון, אני לא מוזנחת. אבל אני כן לובשת בגדים כהים, תמיד. קשה לי לדמיין את עצמי לובשת צבעים אחרים, אבל כשאני מדמיינת את עצמי מטופחת יותר, אישה יותר, עולה בי חיוך. רציתי לדעת, מעין מקצועית, האם החיצוניות באמת יכולה לשפר את הרגשתי הפנימית?
שלום רב לאחרונה, לאחר תקופה של דיכאון בן חודשיים שיתפתי את אימי בבעיות שלי, לראשונה בחיי. אני בת 26, וסובלת מדיכאון כבר מגיל מאוד קטן. עברתי טיפול במשך שנים והפסקתי אותו לפני כשנה, כי לא היה שום שיפור. ההתקדמויות היחידות שחיים שלי היו בזכות עצמי, התגברתי על חרדות בעצמי אך בדיכאון אף פעם לא הצלחתי לשלוט. כרגע אני לא יכולה ללכת לטיפול שוב, כיוון שאין לי כסף, טיפול תרופתי אתחיל שוב בקרוב. עקב שיחה עם אימי הבנתי שאולי היא צודקת, והחיצוניות שלי מכניסה אותי יותר לדיכאון. ואסביר: אני לובשת רק שחור. אין אצלי שום בגד שאיננו שחור, אפילו לא אפור כהה. לאחר שאמרתי לאימי שרק עם שחור אני "מרגישה אני" היא אמרה שהשחור הזה הוא ההסתתרות שלי מאחורי הדיכאון, שאנסה להיות קצת יותר זוהרת. היא אומרת: "יש לך גוף יפה, תלבשי בגדים יפים ולא שחורים, ככה תרגישי יותר טוב עם עצמך ואנשים יסתכלו עלייך אחרת, ומפה כבר תתחילי להרגיש יותר טוב עם עצמך במקום לשנוא הכל ולהכנס שוב לדיכאון, זה הצעד הראשון שאת צריכה לעשות לפני כל הצעדים הבאים שלך" כשדיברתי עם אימי היא הבטיחה שתלווה אותי מכאן והלאה, כשסיפרתי לה מה עובר עלי, היא הסתכלה עלי בעיניים דומעות ואמרה מעתה והלאה אם אעבור משבר לבוא ולידע אותה, שהיא תהיה שם ותהיה מאחורי בכל דבר שאבחר לעשות או לא לעשות, אבל קודם כל היא רוצה שאשנה תדמית. שלא תבינו לא נכון, אני לא מוזנחת. אבל אני כן לובשת בגדים כהים, תמיד. קשה לי לדמיין את עצמי לובשת צבעים אחרים, אבל כשאני מדמיינת את עצמי מטופחת יותר, אישה יותר, עולה בי חיוך. רציתי לדעת, מעין מקצועית, האם החיצוניות באמת יכולה לשפר את הרגשתי הפנימית?