שאלה לגבי החיים
אני מניחה שאם מישהו היה פונה אלי עם השאלה הבאה הייתי מייעצת לו בזריזות, אך קשה לי להיות אובייקטיבית לגבי עצמי. מאוד קשה לי. אני מעוניינת לשמוע דעות לכאן ולכאן ומכל גיל. אני חושבת שבתקופה האחרונה איבדתי את הרגש שלי. עד לא מזמן החשבתי את עצמי (וגם אנשים סביבי ) כאדם מאוד רגיש, וזה גם החמיא לי וגם הפריע לי מכל מני סיבות.... אבל בזמן האחרון שמתי לב לשני דברים, האחד שאיבדתי כל רגישות לאנשים - עברתי איזשהו תהליך שגרם לי להציב גבולות לאנשים סביבי כדי להגן על עצמי יותר כי אני רגישה מדי, וזה חיזק אותי, אבל יחד עם זאת פתאום שמתי לב שאנשים נפגעים ממני. בהתחלה זה לא הפריע לי כי זה חיזק אותי מאוד ואמרתי לעצמי שהעיקר הוא שאני עכשיו עומדת על שלי, וכך גם למדתי לאהוב את עצמי יותר, אבל פתאום הבחנתי היום שהפכתי להיות ממש כהה מבחינת איך שאני תופסת אנשים לעומת אז. אני מדברת עם מישהו ופתאום הוא מתחיל לבכות לי מול העיניים (בגלל דברים שאני אומרת לו). הפסקתי לספור אנשים לגמרי. ואני לא בטוחה שזה טוב. מאינטואיציה מחודדת הפכתי לחסרת רגש וקשה מדי. הדבר שהכי זילזלתי בו ועורר בי כעס הפך להיות אני. הדבר השני שהבחנתי בו הוא שבהסתכלות אחורה ידעתי לעשות חיים וכיף. היום אני כבר לא יודעת. אני כאילו בן אדם אחר לגמרי. זה לא שאני לא רואה אנשים שעושים כיף או לא יוצאת לבלות, אבל כשמזדמן לי להיות בחברת עצמי או אנשים אחרים אני לא באמת נהנית או גורמת הנאה כמו בעבר. לא עד הסוף לפחות. משהו בי מתוח ולא משוחרר. אני ממש רואה את זה בעצמי. כשאני עוצמת את העיניים ונזכרת באיך הייתי לפני 10 שנים נניח, אז פעם ידעתי להיות במצב של הנאה. היום אני לא יודעת. קשה לי לתאר במילים את המילים "לא יודעת" אבל אני מרגישה שלפעמים אין לי מושג איך להתנהג. יש לי הרבה דחפים ורצונות מבפנים אבל גם כשאני מראה אותם זה לא תמיד מבוטא בדרך הנכונה לפי דעתי. למשל אני יודעת שאני בן אדם רציני מאוד, לוקחת את החיים רציני מדי, בלי קלילות, ומנסה לעבוד על זה, לעטות חיוך על הפנים, להגיד בוקר טוב יפה, להיכנס למשרד בהליכה קלילה, אבל כמה אפשר לעבוד על משהו שהוא לא טבעי? המוח שלי תמיד מפוצץ במחשבות על המשימות שעלי למלא...על הלו"ז שלי...מה עלי לעשות עכשיו, אח"כ, תכנונים, מה להגיד, למי, איך, מתי, כמה לשלם, למי, מפגשים, קניות, והמשימות שלי לא נגמרות אף פעם. האמת היא שאני אדם שאף פעם לא משעמם לו. גם כשאני לבד - מעניין לי. זו עוד בעייה - אני יכולה במשך שנה לא להתקשר לאף אחד, כי תמיד יש לי מה לעשות - מבינים?? אין לי בעייה לשבת לקפה עם מישהו ולהקשיב לו במלוא תשומת הלב גם לתת לו את מלוא תשומת הלב, אך באופן סימולטני לתכנן את יום המחרת...כתוצאה מכך אני לא נהנית באופן מלא. אני יודעת מה הבעייה, ניסיתי מדיטציות להירגע, ניסיתי יוגה, ניסיתי מנטרות שונות כמו "בסוף מתים, עובדים בשביל לחיות ולא להיפך ועוד רבות... אבל בסוף אני נשארת אותו הדבר, למרות!!! שפעם הייתי שונה. למי שיש מה להציע בנוגע לאחת או שתי ה"בעיות" אודה כי כמו ששמתם לב אני אדם טרוד שחייב לפתור את הבעיות שלו וכמה שיותר מהר, וזה - מטריד אותי!!!!
אני מניחה שאם מישהו היה פונה אלי עם השאלה הבאה הייתי מייעצת לו בזריזות, אך קשה לי להיות אובייקטיבית לגבי עצמי. מאוד קשה לי. אני מעוניינת לשמוע דעות לכאן ולכאן ומכל גיל. אני חושבת שבתקופה האחרונה איבדתי את הרגש שלי. עד לא מזמן החשבתי את עצמי (וגם אנשים סביבי ) כאדם מאוד רגיש, וזה גם החמיא לי וגם הפריע לי מכל מני סיבות.... אבל בזמן האחרון שמתי לב לשני דברים, האחד שאיבדתי כל רגישות לאנשים - עברתי איזשהו תהליך שגרם לי להציב גבולות לאנשים סביבי כדי להגן על עצמי יותר כי אני רגישה מדי, וזה חיזק אותי, אבל יחד עם זאת פתאום שמתי לב שאנשים נפגעים ממני. בהתחלה זה לא הפריע לי כי זה חיזק אותי מאוד ואמרתי לעצמי שהעיקר הוא שאני עכשיו עומדת על שלי, וכך גם למדתי לאהוב את עצמי יותר, אבל פתאום הבחנתי היום שהפכתי להיות ממש כהה מבחינת איך שאני תופסת אנשים לעומת אז. אני מדברת עם מישהו ופתאום הוא מתחיל לבכות לי מול העיניים (בגלל דברים שאני אומרת לו). הפסקתי לספור אנשים לגמרי. ואני לא בטוחה שזה טוב. מאינטואיציה מחודדת הפכתי לחסרת רגש וקשה מדי. הדבר שהכי זילזלתי בו ועורר בי כעס הפך להיות אני. הדבר השני שהבחנתי בו הוא שבהסתכלות אחורה ידעתי לעשות חיים וכיף. היום אני כבר לא יודעת. אני כאילו בן אדם אחר לגמרי. זה לא שאני לא רואה אנשים שעושים כיף או לא יוצאת לבלות, אבל כשמזדמן לי להיות בחברת עצמי או אנשים אחרים אני לא באמת נהנית או גורמת הנאה כמו בעבר. לא עד הסוף לפחות. משהו בי מתוח ולא משוחרר. אני ממש רואה את זה בעצמי. כשאני עוצמת את העיניים ונזכרת באיך הייתי לפני 10 שנים נניח, אז פעם ידעתי להיות במצב של הנאה. היום אני לא יודעת. קשה לי לתאר במילים את המילים "לא יודעת" אבל אני מרגישה שלפעמים אין לי מושג איך להתנהג. יש לי הרבה דחפים ורצונות מבפנים אבל גם כשאני מראה אותם זה לא תמיד מבוטא בדרך הנכונה לפי דעתי. למשל אני יודעת שאני בן אדם רציני מאוד, לוקחת את החיים רציני מדי, בלי קלילות, ומנסה לעבוד על זה, לעטות חיוך על הפנים, להגיד בוקר טוב יפה, להיכנס למשרד בהליכה קלילה, אבל כמה אפשר לעבוד על משהו שהוא לא טבעי? המוח שלי תמיד מפוצץ במחשבות על המשימות שעלי למלא...על הלו"ז שלי...מה עלי לעשות עכשיו, אח"כ, תכנונים, מה להגיד, למי, איך, מתי, כמה לשלם, למי, מפגשים, קניות, והמשימות שלי לא נגמרות אף פעם. האמת היא שאני אדם שאף פעם לא משעמם לו. גם כשאני לבד - מעניין לי. זו עוד בעייה - אני יכולה במשך שנה לא להתקשר לאף אחד, כי תמיד יש לי מה לעשות - מבינים?? אין לי בעייה לשבת לקפה עם מישהו ולהקשיב לו במלוא תשומת הלב גם לתת לו את מלוא תשומת הלב, אך באופן סימולטני לתכנן את יום המחרת...כתוצאה מכך אני לא נהנית באופן מלא. אני יודעת מה הבעייה, ניסיתי מדיטציות להירגע, ניסיתי יוגה, ניסיתי מנטרות שונות כמו "בסוף מתים, עובדים בשביל לחיות ולא להיפך ועוד רבות... אבל בסוף אני נשארת אותו הדבר, למרות!!! שפעם הייתי שונה. למי שיש מה להציע בנוגע לאחת או שתי ה"בעיות" אודה כי כמו ששמתם לב אני אדם טרוד שחייב לפתור את הבעיות שלו וכמה שיותר מהר, וזה - מטריד אותי!!!!
