יש פה שתי שאלות:
1. למה אני מלמד קונג-פו? 2. למה אני מלמד קונג-פו להרבה אנשים, במסגרת בית-ספר שהולך ומתפתח? נתחיל מהסוף: אם היה בארץ כרגע בית-ספר לקונג-פו שתואם את מה שאני רואה בדמיוני, את מה שאני מייחל שיהיה, את מה שאני חולם שיהיה, לא הייתי טורח ללמד קונג-פו, או שהייתי מלמד קצת, פה ושם, אולי במסגרת אותו בית-ספר. במלים אחרות, אני מלמד קונג-פו בצורה שבה אני מלמד אותו, כי אני רוצה שיהיה בארץ בית-ספר לקונג-פו כמו שאני רוצה שיהיה. אז במקום להסתפק ב"לרצות", אני עושה את זה, אני יוצר את זה. ונמשיך לשאלה הראשונה: אם לפחות כל אדם עשירי היה יודע קונג-פו והיה מדובר בידע נפוץ, אז לא הייתי מלמד. אבל היות שמדובר ביהלום כל כך יקר ערך, זה בלתי אפשרי מבחינתי לשמור אותו לעצמי. אני למדתי בשביל עצמי. לא חשבתי שאלמד אחרים וגם היום אינני רואה בכך את ייעודי עלי אדמות, לפחות לא "לתמיד". אבל להחזיק ידע כל כך יקר ערך ברשותי מבלי לשתף אנשים אחרים בו, זה בכלל לא אפשרות, זו בכלל לא בחירה. אני מרגיש כמי שצועד בין אנשים צמאים, עם קנקן מים ענקי שלא נגמר. האם אסתיר את הפיה בכנף המעיל (שאינני לובש)? ברור שאתן לאנשים לשתות. למי? מתי? איך? זה כבר נובע מאופיי, מטוב לבי וכולי. אני לא מרגיש מחוייב לאף אחד, אבל כל זמן שאני יכול לעזור, אז למה לא? בהדרגה זה התפתח, כאמור, לכדי הענקה ל"מציאות" את בית-הספר לקונג-פו שרצוני כי היא תכלול בה, במקום זמין. ומאחר שלי זמין רק מה שבישראל, אז זה "מקום זמין בישראל". תפזרו בארץ שניים-שלושה בתי-ספר לקונג-פו טובים לטעמי (לא רק לאמנות הלחימה) - ואני ישר פורש לחלוטין מללמד קונג-פו. ועובר לדברים אחרים, הבאים בתור.