עוד משהו :
רבינו לפני שהתפרסם הסתיר את עצמו מאוד מאוד,ודאג שאפילו חותנו לא ידע מקצת מגדולתו... אחר זמן כשראה שהפרסום שלו יכול להציל נפשות ואם לא ידעו ממנו נשמות ישראל זה יהיה בחי' "מונע טוב מבעליו" הוא החליט להתפרסם,רק כשביטל את מידת הגאווה לגמרי. רבינו בסוף ימיו יכול היה לשבת עם תלמידיו ולדבר איתם שעות רבות ממעלתו ומעלת המתקרבים אליו וממעלת תורותיו...שעות! הרי אם אין לנו פקפוק שהוא היה צדיק עצום במעלתו,ושזה הרבה מעל ההבנה שלנו... איך תוכל להיות לנו איזשהי הבנה בהנהגותיו?אתה יכול להבין מה זה שילד בן 6 זוכה לשבר את תאוות האכילה? אתה מכיר ילדים בגיל הזה? אתה מבין מה זה שילד בגיל הזה בקיא כ"כ בכתבי התורה עד כדי כך שמסוגל לכתוב ספר? ספר המידות... אין לנו הבנה בהנהגותיו הקדושות של רבינו ומזה נתחיל. אבל הרי אם לא היינו שומעים וקוראים את כל הדיבורים האלה לא היתה לנו התלהבות וחשק עצום כ"כ להתקרב לצדיק, כי אנחנו מלאי פגמים ותאוות...אנחנו לא יכולים לקרוא את תורתו ולהתלהב...כי אנחנו לא מבינים בה... אנחנו לא יכולים לשמוע לעצותיו אם אין לנו מדד על מה מדובר...ישתבח שמו שזכינו לפלא כזה, אין עוד רבי שזכה להתפאר בענווה שלו...שזכה לדבר דיבורים קדושים כאלה על עצמו, רק כך אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא צדיק האמת... מלבד זאת...רבינו היה פרוש מתאוות הגוף לגמרי. גאווה היא אחת מתאוות הגוף...רבינו חי במציאות של נשמה בלבד. כל מה שהוא הכיר בעולם היה במציאות הזו...הוא התייחס אל אנ"ש כאל נשמות ולכן ידע לראות איך הגוף מונע אותם מלהתקרב אל הקדושה. לכן כל דיבוריו כשאמר "אני" היו "הנשמה שלי"...ובכלל לא "אני-נחמן-גופי"... הוא סיפר על מעלת נשמתו, וזו לא יכולה להיות גאווה כי כידוע הנשמה היא חלק מאלקותו ית', נמצא שכשאתה מהלל ומשבח את נשמתך אתה אומר שירות ותשבחות לה' ית'... אשרינו שזכינו להתקרב לצדיק שכזה...