שאלה+ טריגר

[רק עוד רגע קט]

שאלה+ טריגר

אני לא יודעת אם השאלה הבאה הולכת להלום את רוח הפורום, וגם מקריאה מרפרפת כאן, אני חוששת שיהיו מי שיקחו את השאלה הזו למקום לא נכון. אז כולי תקוה שלא כך הדבר ונוכל לבחון את הדברים צורה משותפת.

יש לי שתי חברות טובות. הן אינן חברות אחת של השניה ולא מכירות זו את זו. לשתיהן יש הפרעת אכילה כבר לא מעט שנים, ושתיהן במשבר כרגע- וכל אחת בדרכה מרעיבה את עצמה.
אחת מהן נמצאת בעודף משקל קל (אובייקטיבי- לפי מדדי BMI ולפי חוות דעת מקצועית) ואילו השניה במשקל תקין שקרוב לגבול הנמוך של הנורמה (גם כאן לפי הגובה והמשקל הספציפיים שלה, ולפי חוות דעת מקצועית).
כל אחת מהן "זוכה" מהחברה, ומהאנשים מסביבה לתגובות שונות בתכלית.

האם גם לכן נראה לגיטימי שאם את בעודף משקל את צריכה לצום?
אתן חושבות את זה רק על עצמכן או שאתן חושבות את זה על כל מישהי בעודף משקל שאתן רואות ברחוב?
מה גורם לאנשים להלחץ ממש מזה שבחורה רזה מרעיבה את עצמה, ומצד שני להצדיק כשמישהי בעודף משקל עושה את אותו הדבר?

*** ורק הערה: אני חושבת שהרעבה לא צריכה להעשות בשום משקל שהוא, ושההרעבה הזו מעידה על מצוקה גדולה שצריכה להיות משוחחת בטיפול. אין לי שום כוונה שתשליכו מכאן דברים על עצמכן, אני רק לא מבינה את העולם שבו אנו חיות.

 

[בעיטה בבטן]

היי וברוכה הבאה

*** ורק הערה: אני חושבת שהרעבה לא צריכה להעשות בשום משקל שהוא, ושההרעבה הזו מעידה על מצוקה גדולה שצריכה להיות משוחחת בטיפול.

אני מעתיקה את ההערה שלך כי אני מסכימה עם כל מילה .
שום הרעבה היא לא לגיטימית .

מהמקום שלי אף פעם לא חשבתי על אף אדם חוץ מעצמי שהוא צריך לצום .
הסביבה שלנו קשה בטירוף. בשיא המחלה שלי קיבלתי כל כך הרבה מחמאות על המראה . אני כבר לא יודעת להבדיל מה נורמלי , מבחינה מחשבתית , כולם סביבי מתעסקים באוכל ,אם זה אמא לתינוקת שחרדה שהקטנטנה בעודף משקל , תינוקת בת שנה כן? !
בנות שמדברות בריאות , דיאטה , ואני באמת באמת מבולבלת . מה נכון ? .....

יכולה כרגע רק להסכים עם כך שהרעבה לא לגיטימית בשום משקל .
האמת שגרמת לי לחשוב הרבה ויצא לי מאד מבולבל .
אולי אכתוב יותר ממוקד בהמשך .

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שלום לך.

אני מתקשה לקרוא לתפיסה העצמית של מופרעות אכילה "חשיבה", במובן הזה שזו אל תפיסת עולם, דיעה או אדיאולוגיה, גם אם היא נחווית ככזו, אלא עיוות חשיבה שנובע מחולי. הפרעה בחשיבה, בתפיסה העצמית ובחוויה העצמית. זו יותר הרגשה מאשר מחשבה.
בנוסף, רוב מופרעות האכילה חוות את עצמן כשמנות, בלי קשר למדדים האובייקטיבים, גם אנורקטית בתת משקל חמור חווה את עצמה כשמנה,
כך שגם הדימוי העצמי של רב הכותבות כאן לא ממש תקין.

בכל זאת, אני מבינה את השאלה שלך ומכירה את המציאות שאת מדברת עליה.
הרבה מאוד אנשים חושבים ששמנים צריכים פשוט לצום, ושזו הדרך לרדת במשקל.
אני זוכרת את תגובות הסביבה שלי בתור נערה שמנה, כשכבר הייתי במסלול לאנורקסיה. ההרעבה העצמית שלי קיבלה הרבה עידוד, וזכיתי למחמאות רבות על ירידה במשקל ועל משמעת עצמית,
גם כשראו מה כוללת המשמעת הזו.
הסטנדרטים החברתיים של רזה ושמן בתרבות הישראלית הם מעוותים, והדרישה מנשים להתעלל בעצמן קיימת בהרבה צורות. ניתוחים פלסטיים, מריטת שערות, ועוד ועוד, הם הקצה ה"מקובל" והנורמטיבי יותר, והפרעות אכילה הן בקצה הפחות נורמטיבי [גם אם לא פחות נפוץ] אבל זה המשך של אותו הרצף שבו התרבות מחנכת נשים [וגם גברים] שנכון לדרוש מעצמך הרבה ולמנוע מעצמך הרבה בשביל לעמוד בדרישות החברתיות למראה חיצוני.
הזעזוע מנשים רזות שמרעיבות את עצמן הוא חלק מהמוסר הכפול של התרבות הזו, ומהמסרים הסותרים שמעוברים לנשים בתרבות הזו.

החברות שלך מקבלות טיפול?
והאם את בעצמך מתמודדת עם הסוגיות האלו של משקל ומראה?

 

[רק עוד רגע קט]

תודה רבה לשתיכן על ההתייחסות

ועל השיתוף.
החברות נמצאות שתיהן בטיפול פסיכולוגי, ואחת מהן גם מלווה בטיפול פסיכיאטרי. שתיהן כרגע ללא תמיכה של דיאטנית.

לגבי, אני גם מתמודדת עם סוגיות שונות שקשורות לאוכל, משקל, דימוי גוף וכיוצא בזה. אבל כרגע מעדיפה להשאיר את ההתמודדות שלי לתחומי הטיפול שלי.