ענו לך תשובה באמת לחלוטין
אבל אתה צריך לדעת להבין. כדי להבין, אתה צריך להיות מודע למה שאינך יכול להבין. עליך להיות מודע שהשכל האנושי מוגבל, בגלל שהוא תלוי מושגי זמן ומקום (וכמות). אם אינך מודע למה שאתה לא יכול להבין, אתה לא יכול להבין מה שאתה כן יכול להבין. העולם הרוחני, שהוא מקביל, רק אינו מוחש, נקרא עליון בגלל שהעולם החומרי הוא תחתון. הוא לא תחתון במובן שהוא נמוך מהעליון במטראז' שלו, אלא הוא תחתון במובן הרוחני, כלומר נמוך מבחינת התכונות שלו, מבחינת המוסריות שלו. אתן לך דוגמא לנמוך ועליון: הנאה מאכילה היא הנאה נמוכה, בזויה. אמנם זה עוצמה של כיף, אבל זה סוג של הנאה שאין לחוש כלפיו כבוד... לעומת זאת, הנאה מפעילות של ניהול בית תמחוי בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה (בה היו רבים חללי הרעב על החרב), או מהקמת מוסדות התורה "מגדל אור" שבעמק, וליווי שגשוגם המדהים, או הנאה ממתיקות של דף גמרא שנלמד לעומק ההבנה (לא סתם נקרא ושונן ללא הבנה) - אלו הנאות גבוהות. הן אמנם גורמות לייסורים בנפש ובגוף, אבל הנשמה נהנית הנאה גבוהה ואיכותית, הנאה עליונה. ובעליונים ובתחתונים יש עליון ויש עליון יותר. יש תחתון ויש תחתון יותר... יש עומקים של טומאה רוחנית (לדוגמא: הדרדרות מוסרית, חסימה מוחלטת לגישה לרוחני) שמהם כבר אי אפשר לעלות יותר... ויש גבהים עליונים שלא כ"א מסוגל להגיע אליהם, של התקדשות הנשמה. כל האנשים ה"מפורסמים" שעלו לשמיים עלו מהבחינה שהם נותקו מהקשר עם הגוף החומרי, כלומר מתו. הנשמה שלהם נהייתה בלתי תלויה בגוף החומרי, וממילא - מודעת לחלוטין לעולם הרוחני. הגוף החומרי נתון לכוח הכבידה (מבחינה פיזית), ונתון לתאוות שאינה מוסריות ולצרכים בזויים (אכילה, שינה, עשיית צרכים בשירותים, סיפוק מיני), ולכן כאשר הנשמה קשורה אליו, היא נמצאת "למטה", במצב תחתון. וכאשר הנשמה מנותקת מהגוף החומרי, היא שייכת למצב העליון, של הקדושה, של האמת האלוקית, שהיא מעל כל העניינים התאוותניים, המצומצמים והנמוכים, שהיא רחבה וכוללת, ומבטה עליון, גבוה ומקיף. גבוה לא מבחינת המטרז' אלא מבחינת היכולת לראות את כל העניינים בבת אחת, בעת ובעונה אחת (כיוון שאין שם בכלל עניין של עת ועונה - מגבלות הזמן והמקום). משה עלה למרום מבחינה רוחנית. כמובן שלעיני העם, היתה עלייה פיזית להר, עד למקום שאין אפשרות לראות אותו פיזית. אבל מבחינת האמת הוא עלה לגובה רוחני שהעם לא יכול להשיג אותו, לתפוס אותו, להבין אותו. ליכולת לדבר עם אלוקים, עם מלאכים, לראות את אלוקים פנים מול פנים - יכולת הכרוכה בקדושה ובטהרה שאין לתפוס. זו הסיבה שמכל הנביאים רק על משה נאסר לקיים יחסי אישות עם אשתו החוקית, זו הסיבה שכאשר חטא העם נאלץ משה לרדת ברוחניות ("לך רד, כי שיחת עמך"), וזו הסיבה שכאשר ירד משה אל העם, נאלץ לכסות את פניו במסווה, כדי שהעם יוכל להסתכל עליו באופן שלא יתנגש עם רמתו הרוחנית של המסתכל. שים לב, שמשה עלה ל-40 יום. למה לא ל-29? למה לא ל-43? כי משה עלה למצב רוחני, שהוא מעל לזמן ולמקום. וה-40 יום מרמז על כך, משום ש-40 יום הוא מושג רוחני, אלא שהוא מבוטא במונחים מוחשיים של זמן. (כאן אכן היתה הטעות של העם, שגרמה לחטא - החישוב הטכני של הזמן התנגש ברובד הקדושה והאמונה שהיה נחוץ כדי לזכות למה שמשה רצה להביא מהמרום). בית דין של מעלה נמצא בעולם האמת. את עולם האמת אינך יכול לתפוס במושגי שכל אנושי, אלא בהדגמות ובהמחשות. ועל כן הוא מומחש לך במושגים ארציים - כגון עולם עליון, נטול אינטרסים ושיקולים חומריים נמוכים. מושגים בקבלה של רקיעים עליונים אינך יכול לתפוס בלא קדושה וטהרה. הרקיעים מסבירים עניינים של קדושה וגבהים של דקות האמת. גם אני, כמובן, אינני יכולה לדעת מהם הרקיעים הללו בדיוק, אבל אני יכולה לדעת שאני לא יכולה לדעת, ואני יכולה לדעת שמי שלמד את הש"ס ובקי בו לחלוטין, התקדש בטהרה בכל הנהגותיו ונכנס בצורה מסודרת ונכונה לעולם הפרד"ס - לימוד הקבלה, יכול להתחיל להבין מהם המושגים הרוחניים הללו של רקיעים וכו', או לפחות על מה הם מדברים. מה שברור הוא, שאין לרקיעים הללו מקום פיזי, אותו אפשר למדוד באינצ'ים, ולשאול עליו: איפה, כמה. העובדה שהם עליונים היא מבחינת היכולת להשיג אותם, לתפוס אותם במושגי השכל האנושי, הקשור לעולם תחתון ברמתו הרוחנית. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- וזה בעצם מסביר את תפקידו הגדול והעצום של האדם - לעשות לקב"ה דירה בתחתונים, בעולם תחתון. לגלות את הקב"ה (לראות אותו, להכיר בו, "להצביע" עליו, "להראות" אותו לאחרים) במקום הנמוך מבחינה רוחנית, שבו הוא נסתר ואינו גלוי לעין ולתפיסה המוחשית. תפקיד כזה יכול למלא רק אדם, שהוא יצור פיזי שמהווה חיבור בין גוף לנשמה, בין חומר לרוח. חתול, פיל גדול מימדים, או אפילו קוף אינטליגנט במיוחד - אינם יכולים למלא תפקיד כזה כלל. התפקיד הזה מתקיים כאשר האדם מפריש את עצמו (את האני שלו, שזה בעצם הרוח, הנשמה) מהחומריות, מהתאוות החומריות, מבדיל בתודעה (באמצעות ההתנהגות) את האני הרוחני מהגוף הגשמי, ומעצים את עוצמתו של האני הרוחני במהותו האנושית, ביחס לחלק הגשמי הפיזי הייצרי והתאוותני. אם האדם מפתח דווקא את החלקים המוחשיים שלו - שזה כולל האינטליגנציה והיכולות הקוגניטיביות השונות (שלא לדבר על תאוותיו הנמוכות...) - הוא מפתח בעצם את החומרי ולא את הרוחני. האדם צריך לפתח את החלקים המוחשיים במידה שהם מהווים כלי עזר לתפקיד של הפיתוח הרוחני של אישיותו. השימוש בהם לצורך זה הוא קידושם והעלאתם לרובד רוחני. זה בעצם מהות הקידוש והפיתוח של הצד הרוחני.
