תגובה
בס"ד כמו ששלהבת אמרה, תפילה היא עבודה שבלב. המהר"ל מסביר שמשמעות הדבר שאדם צריך להיתלות ולבטוח רק בקב"ה, וזה מה שעושים בתפילה- נשענים רק עליו, וכל החיות שלנו מתבטאת בזה שאנחנו נשענים רק עליו, כי אנחנו מבינים שאין לנו צורה אחרת להיות קיימים, ולהשיג שלמות (עוד בנושא זה, על פי מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן- עקר החיות מקבלים מן התפלה, ראי: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=597652 ) הדבר המעניין הוא שענין זה של שיחה בינו לבין קונו הוא גם ענין בהתחזקות, כמו שאמר רבינו הקדוש במהלך שיחה של חיזוקים: "ויותר טוב מזה מאד, כשמשיחים את מה שבלב לפני השם יתברך כמו לפני ידיד אמיתי". כלומר- זאת ההתחזקות הטובה ביותר שיש. כשרבי נתן שמע את זה, הדבורים נכנסו בליבו כמו אש, כי ידע שכל קושי- את הקושי בעצמו ישיח לפני השם יתברך. עצם השיחה היא דבקות אחת גדולה, קריאה אחת גדולה לקב"ה מעוצם הצרות, שהיא יסוד הדבקות שמתגלית בתפילה (היינו, הקריאה), ואין כאן המקום להאריך. אמנם בעיקרון, יסוד ההתבודדות והשיחה הוא העבודת שבלב, והדרך להגיע אל התכלית הנצחית מתחילה ועוברת כל הזמן בהתבודדות ותפילה. מלכתחילה הקב"ה רצה שנגיע אל התכלית בצורה כזו, בצורה שרק חסדי ה' הם אלו שיקיימו אותנו, והקב"ה יתגלה כמושיע- כישועה שלנו, "הא-ל ישועתנו סלה", כאשר "יום יום יעמוס לנו". בצורה של תפילה והתבודדות מתגלה הגילוי שהקב"ה רוצה לגלות בעולם, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו" (קידושין ל ע"ב), דהיינו- שכל מה שאנחנו קיימים, הרי זה רק בגלל שהקב"ה נותן לנו כוח. שבוע טוב
