רעיון פופולרי וחסר בסיס
אופיים והתנהגותם של ההורים מעצבים במידה רבה את הילדים.
נכון, לא במאה אחוז. עובדה שלאותם הורים יוצאים כל מיני ילדים מאוד שונים זה מזה.
אבל, למרות הכל, אין ספק שזה הגורם הכי משפיע.
ההורים מעצבים את הילד מגיל 0 (אם לא קודם) והשפעתם דרמטית ב 2-3-4 שנים הראשונות. כל שנה שעוברת השפעתם השולית הולכת ופוחתת, כי הילד כבר "הבין את הפרינציפ" והסתגל אליו. וממילא ההורים לא משתנים (לרוב) והכל ממשיך כדרכו. [לכן החשיבות שהורים כן ילכו לטיפול זוגי או פרטני בשלב מוקדם ככל האפשר...]
למרבה הצער, בחיי ילד אכן יכולות לקרות טראומות: תאונה, מוות פתאומי, מחלה, התמוטטות כלכלית, תקיפה מינית, וכולי. אלו יכולים להשאיר עקבות טראומתיים קשים.
אבל גירושין לא נכנסים לקטגוריה של טראומות. הם בקטגוריה של "האופי וההתנהגות של ההורים". כלומר, לא מדובר ב"ארוע" אלא בתהליך מתמשך של הרבה שנים, שהתחיל שנים רבות לפני הגירושין ומסתיים שנים רבות אחריהם. התהליך הוא אותו תהליך בין אם מתגרשים או שנמנעים מגירושין. והוא תהליך רציף שמושפע רק מגורם אחד: אופיים והתנהגותם של ההורים. ואלו, כידוע לא כל כך משתנים.
זו נשמעת הצהרה מפתיעה: מה, זה לא משנה אם מתגרשים או לא?
ואני טוען שזה אכן לא משנה. ואני אסביר.
למעשה, גם זוג שמתגרש היה כמה שנים טובות על תקן של זוג שעומד להתגרש אבל דוחה את זה. נכון?
זו אמת מתמטית פשוטה. הרי אנשים לא מתגרשים בשניה שהרעיון עולה להם לראש (לרוב הוא עולה עוד לפני החופה). הם פשוט נמנעים מזה הרבה שנים, עד שאחרי הרבה חיבוטים מחליטים יום אחד שהגיע הרגע.
אותו כנ"ל עם זוג שבכלל לא מתגרש. הרי אותו זוג מת להתגרש (וגם פוחד), בדיוק כמנו הזוג הראשון. הם פשוט דוחים את הגירושין למועד עתידי לא ידוע - בדיוק כמו שהזוג שהתגרש עשה במשך שנים. הרי הרעיון קיים אצל שניהם. הבעיות קיימות ומשפיעות יום יום על הילד. כולם חושבים על זה. כולם יודעים את זה. רק דוחים את הארוע הספציפי למועד לא ידוע.
אלו וגם אלו הם זוגות שהרבה שנים דוחים את רעיון הגירושין, אבל חיים איתו יום יום. ההבדל היחיד הוא שאלו כבר הגיעו למימוש [אבל הם ממשיכים את הגירושין כזוג גרוש, על שנאותיו ומאבקיו], ואילו הזוג השני ממשיך את שנאותיו ומאבקיו מתוך אותו הבית.
כלומר גירושין זה בכלל ארוע נדל"ני משפטי. הוא לא משנה הרבה במציאות הפסיכולוגית של הילד. אם כבר - הוא מוריד לחצים. וגם זה לא תמיד.
נכון שהרבה אנשים יגידו "הגירושין של הוריי היו טראומה".
ואני אתקן אותם ואומר: חבר/ה יקר, אתה טועה. הטראומה היא לא הגירושין, אלא דווקא הנישואין של הוריך.
ואם להדגיש עוד יותר: הטראומה היא לא הגירושין וגם לא הנישואין. הטראומה שלך היא הוריך. נקודה. ומההורים אי אפשר להתגרש. הם תמיד יהיו שם.
כמובן שההורים הם לא רק מקור הטראומה. הם גם המקור לדברים הטובים. אבל אנחנו כרגע עוסקים ב"טראומה" כביכול, אז על זה הדגש.
בקיצור: מתי צריך להתגרש? ברגע שמתאים לכם. בטווח הרחוק זה לא משנה הרבה מדי לילדים.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
http://www.marius.co.il