שאלה חדשה לי

[futerko]

שאלה חדשה לי

כשמתגרשים הילדים באמת כל כך מסכנים? אני לא יכולה לחשוב על זה שאגרום לילדים שלי טראומות וסבל לכל חייהם ..כשהם לא אשמים בכך שההורים שלהם לא אוהבים אחד את השני .
נמאס לי כבר מהמצב ..עוד שנייה אני אצטרך להיכנס לפורום תמיכה בדיכאון ..

 

[מיצי קפיצי המדהימה]

הילדים שלי

ממש ממש לא מסכנים ויש להם שני הורים מאושרים במערכות יחסים טובות יותר.
אני חושבת שהם היו הרבה יותר מסכנים אם היו צריכים לחיות עם שני הורים אומללים, סובלים, מתוסכלים ורבים.
&nbsp
אני רק יכולה להדגיש שהרבה מהסבל של ילדים לגרושים נובע ממלחמות של ההורים זה בזה ועל חשבון הילדים לאחר הפרידה. אם נפרדים- נסו לעשות זאת בכבוד ותוך רצון כנה ואמיתי שלכל אחד מכם יהיה טוב יותר.

 

[מריוס זכריה]

 

[dovk]

מה שבאמת חשוב זה להפרד ברוח טובה, בלי מלחמות ובוודאי מבלי לערב את הילדים בסיפור למעט עדכונם, בהתאם לגילם כמובן.

 

[עוגיפלצת113]

לא יודעת

בטווח החיים הגירושים של ההורים שלי זה אחד מהדברים הכי פחות גרועים שקרו לי.
אני רק תוהה, אם נגיד יום אחד הילדים שלך יתחתנו וחס וחלילה לא יהיה להם כל כך טוב, מה תגידי להם "תישארו נשואים, תמשיכו לסבול, העיקר לא לפרק בשביל הילדים שלכם?" יעשה לך טוב לדעת שהם חיים במצב שלא טוב להם בו העיקר שיש טבעת על האצבע? איכשהו... לא נראה לי.
כמו שאני רואה את זה, אהבה היא דבר מחייב. ההורים שלך מן הסתם אהבו אותך ורצו שיהיה לבת שלהם טוב, כמו שאת רוצה שלילדים שלך יהיה טוב, כמו שהילדים שלך ירצו שלילדים שלהם יהיה טוב וכן הלאה. האהבה הזאת אומרת שהחיים של אדם כאדם-משנים. שהוא חשוב בפני עצמו, החיים שלו חשובים, הרווחה האישית שלו חשובה, לא בגלל הילדים שלו ולא בגלל ההורים שלו ולא בגלל שסבתא שלו נסעה מפולין בספינה חמישה שבועות אחרי שהנאצים ניסו לבזבז אותה. רווחה אישית זה לא משהו שאפשר להפיל על בן זוג, על ילדים או על הבוס בעבודה, זה משהו שאדם צריך לחתור לקיים בעצמו, ולהעביר הלאה לילדים שלו את אותו המסר. אם אדם לא מקבל את המסר שהוא חשוב בפני עצמו (לא אמרתי פרינססה) ומחויב לרווחתו האישית, הוא קרוב לוודאי לא יבין כמה עמוק השיט שהוא נמצא בו כשאישתו מכה אותו במחבת באמצע הלילה והוא מחזיר לה, או שלא מחזיר לה, כמו כמה סיפורים שרצו פה לאחרונה. הוא ירגיש לא מאושר, אבל לא בדיוק ידע מה לעשות עם זה (לעבור לבשל במיקרו כנראה).

 

[איןאריותכאלה]

אני בעד גירושים

קודם כל כילדה - ההורים שלי התגרשו ומצבי השתפר מאד מאד עקב כך -
היחסים ביניהם השתפרו מאד
קיבלתי אבא הרבה יותר זמין ומשקיען
ואמא רגועה יותר שבונה את חייה
המצב לפני הגירושים היה גיהנום.

כאדם בוגר - אני זוכרת שהדלת תמיד פתוחה
הוא לא חייב לי כלום, הוא איתי כי הוא רוצה באמת
משתדלת מאד לא להירדם בשמירה ולהשקיע בקשר
(כשאני שוכחת אנחנו רבים ואני נזכרת מחדש)
ואם יהיה לנו רע עד כדי כך רצון להתגרש אני מאחלת לנו שנשכיל לעשות זאת
ולא נישאר כי....למה, בעצם?

חלילה לא טוענת שגירושים הם טיול בפארק
היה לי קשה מאד כילדה,אבל אני יכולה לומר בוודאות שהגירושים היו עדיפים על הישארות ביחד. לא התגרשתי, אבל עברתי כמה פרידות כואבות, ועל אף שהיו כואבות מאד, היו עדיפות על הישארות יחד. אני מניחה שבגירושים קנה המידה שונה לחלוטין, אבל הרציונל זהה. אם המאזנים נוטים לגירושים - אני בעד.

 

[אמרלדה]

איזה שטויות אלה?

טראומות וסבל לילדים לא נגרמים בגלל גירושין, הם נגרמים בגלל האיך מתגרשים.

אם עובדים קשה כדי לשים את האגו הנפגע ואת הכעס ואת העלבון בצד, ומצליחים
להתגרש כמו בני אדם, ולהישאר בקשר כמו בני אדם בקשר לילדים, ולהתנהג כמו שצריך, הילדים יהיו מאושרים יותר מאשר בנישואין אומללים. בדוק.

ברור שזה לא פיקניק בשבילם, וזה עצוב, אבל אם לא נעשה מזה טראומה או סבל לילדים, זה לא יהיה טראומה או סבל.

 

[dovk]

גם כאן -

כן|!

 

[מריוס זכריה]

רעיון פופולרי וחסר בסיס

אופיים והתנהגותם של ההורים מעצבים במידה רבה את הילדים.
נכון, לא במאה אחוז. עובדה שלאותם הורים יוצאים כל מיני ילדים מאוד שונים זה מזה.
אבל, למרות הכל, אין ספק שזה הגורם הכי משפיע.

ההורים מעצבים את הילד מגיל 0 (אם לא קודם) והשפעתם דרמטית ב 2-3-4 שנים הראשונות. כל שנה שעוברת השפעתם השולית הולכת ופוחתת, כי הילד כבר "הבין את הפרינציפ" והסתגל אליו. וממילא ההורים לא משתנים (לרוב) והכל ממשיך כדרכו. [לכן החשיבות שהורים כן ילכו לטיפול זוגי או פרטני בשלב מוקדם ככל האפשר...]

למרבה הצער, בחיי ילד אכן יכולות לקרות טראומות: תאונה, מוות פתאומי, מחלה, התמוטטות כלכלית, תקיפה מינית, וכולי. אלו יכולים להשאיר עקבות טראומתיים קשים.

אבל גירושין לא נכנסים לקטגוריה של טראומות. הם בקטגוריה של "האופי וההתנהגות של ההורים". כלומר, לא מדובר ב"ארוע" אלא בתהליך מתמשך של הרבה שנים, שהתחיל שנים רבות לפני הגירושין ומסתיים שנים רבות אחריהם. התהליך הוא אותו תהליך בין אם מתגרשים או שנמנעים מגירושין. והוא תהליך רציף שמושפע רק מגורם אחד: אופיים והתנהגותם של ההורים. ואלו, כידוע לא כל כך משתנים.

זו נשמעת הצהרה מפתיעה: מה, זה לא משנה אם מתגרשים או לא?
ואני טוען שזה אכן לא משנה. ואני אסביר.

למעשה, גם זוג שמתגרש היה כמה שנים טובות על תקן של זוג שעומד להתגרש אבל דוחה את זה. נכון?
זו אמת מתמטית פשוטה. הרי אנשים לא מתגרשים בשניה שהרעיון עולה להם לראש (לרוב הוא עולה עוד לפני החופה). הם פשוט נמנעים מזה הרבה שנים, עד שאחרי הרבה חיבוטים מחליטים יום אחד שהגיע הרגע.

אותו כנ"ל עם זוג שבכלל לא מתגרש. הרי אותו זוג מת להתגרש (וגם פוחד), בדיוק כמנו הזוג הראשון. הם פשוט דוחים את הגירושין למועד עתידי לא ידוע - בדיוק כמו שהזוג שהתגרש עשה במשך שנים. הרי הרעיון קיים אצל שניהם. הבעיות קיימות ומשפיעות יום יום על הילד. כולם חושבים על זה. כולם יודעים את זה. רק דוחים את הארוע הספציפי למועד לא ידוע.

אלו וגם אלו הם זוגות שהרבה שנים דוחים את רעיון הגירושין, אבל חיים איתו יום יום. ההבדל היחיד הוא שאלו כבר הגיעו למימוש [אבל הם ממשיכים את הגירושין כזוג גרוש, על שנאותיו ומאבקיו], ואילו הזוג השני ממשיך את שנאותיו ומאבקיו מתוך אותו הבית.

כלומר גירושין זה בכלל ארוע נדל"ני משפטי. הוא לא משנה הרבה במציאות הפסיכולוגית של הילד. אם כבר - הוא מוריד לחצים. וגם זה לא תמיד.

נכון שהרבה אנשים יגידו "הגירושין של הוריי היו טראומה".
ואני אתקן אותם ואומר: חבר/ה יקר, אתה טועה. הטראומה היא לא הגירושין, אלא דווקא הנישואין של הוריך.
ואם להדגיש עוד יותר: הטראומה היא לא הגירושין וגם לא הנישואין. הטראומה שלך היא הוריך. נקודה. ומההורים אי אפשר להתגרש. הם תמיד יהיו שם.

כמובן שההורים הם לא רק מקור הטראומה. הם גם המקור לדברים הטובים. אבל אנחנו כרגע עוסקים ב"טראומה" כביכול, אז על זה הדגש.

בקיצור: מתי צריך להתגרש? ברגע שמתאים לכם. בטווח הרחוק זה לא משנה הרבה מדי לילדים.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
http://www.marius.co.il

 

[מפלצת או ילדה]

חולקת על דעתך

גירושין זה לא רק אירוע כלכלי נדל"ני. גירושין מפרידים פיזית בין ההורים, וכך גם בין ההורה שיוצא מהבית לבין ילדיו. גם במשמורת משותפת יש זמן 'מנטלי' של ילד עם כל הורה יורד למחצית. במשמורת אם - זמן עם אבא יורד באופן דרסטי. תוסיף לזה שלפעמים מתפזרים גיאוגרפית משיקולי כלכלה,מחיה ופרנסה או ווטאבר, ומתקבל ואקום של געגועים, של תסכולים, של חווית נטישה , של תלישות לעיתים - כשכל הורה בונה לעצמו זוגיות חדשה והילדים 'הישנים' הם סוג של 'זנב' שחייבים לו אחרת רגשי אשם וכו'. כל זה סט לגמרי שונה ונפרד של חוויות שאין לילדים שחיים עם הורים מסוכסכים אבל ביחד, באותו בית. ועוד לא דיברנו על קנאה ותחושה של כפייה להסתגל לאנשים חדשים בחיים של ההורים שבהכרח גם הופכים ירצו או לא אנשים בחייהם. וכל הריקושטים של משפחות מורכבות אם זה תופס תאוצה והופך למשפחה חדשה...

אני לא עורכת עכשיו השוואה מה עדיף. רק מציפה את זה שלא רק ההורים הם בעיה בגירושין. אלא גם ובעצם בעיקר האובדן של 'הבית'. לא בהכרח מתים מזה, אבל זה שורט, גם אם ההורים הכי רגישים ומודעים ומכילים ומשתפים ביניהם פעולה בעולם. וכן כדאי להתיחס לזה.

 

[מפלצת או ילדה]

המשך הדברים שנגדעו

משום מה, הרבה פוסטים שאני שולחת מהנייד נחתכים

בהזדמנות, אם יש למישהו רעיון מה לעשות - אשמח...

אז בהמשך - גם כשההורים הכי רגישים, ומכילים, ומודעים ומשתפים פעולה כמו בספר - עדיין מחסור אינהרנטי של הורה ש'יצא' באופן פיזי, בשוטף, מייצר לחצים שלא קיימים אצל ילד שחיי עם שני הורים מסוכסכים, אבל ביחד באותו בית. שלא לדבר על חווית התלישות שעלולה להיווצר כשכל הורה בתורו מתחיל לרקום זוגיות חדשה ומפנה לשם את הקשב והמשאבים הרגשיים. ועוד לא דיברנו על ההכרח 'להסתדר' או לכל הפחות להסתגל לקיומן של הדמויות החדשות האלה בחייהם של ההורים, שבהכרח 'כופים' אותן על הילדים ברגע שמערכת הופכת לרצינית, לעיתים עד כדי פרק ב' במשפחה מורכבת. ולא דיברנו על הקינאה כלפי דמות זרה שיש לה את ההורה 'כל הזמן' לעומת זמן שאול של הילד, או על הרגשות האמביוולנטיים של נאמנות למי מההורים כשדמויות חדשות מופיעות ומתחילים להירקם יחסים. וכשזה משני הצדדים יחד - אז כפליים.

רוצה לומר שבגירושין הילדים מאבדים 'בית'. המשפחה שלהם מתפרקת, והם נשטפים כל פעם לחוף אחר. פעם החוף של אמא, ופעם של אבא. וכן, הם עדיין ההורים, אבל 'הבית' כבר איננו. וזה פוצע, גם כשהילדים כבר בני 30

.

אני לא עורכת עכשיו השוואה 'מה עדיף' מבחינת הרע במיעוטו. רק מציפה את זה שלא מדובר באירוע 'לא טראומטי'. וגם כשהורים מאושרים זה לא בהכרח מבטיח אושר ושלמות גם לילדים.
רק אומרת...

 

[V i n a]

אוסיף קצת מאוחר יותר.

 

[kagome10]

מסכימה חלקית

מהסיבות של מפלצת או ילדה. או אפילו זוכרת שקראתי על מחקר כלשהו שבו מנסים להשוות בין הורים שהתכוונו להתגרש והתגרשו לבין כאלו שנשארו ביחד (לפחות עוד כמה זמן).
&nbsp
אני לא זוכרת מה התוצאות, אבל זה לא אותו דבר. אם מתגרשים, אז הבית נהיה מקום רגוע שאין בו ריבים רוב הזמן, ויש שינוי בזמנים בהם רואים את ההורים. זה שינוי. לא ברור אם הוא טוב יותר או רע יותר - ואני ממש נגד להישאר בשביל הילדים. משום שזו דוגמא אישית, ודוגמא אישית חזקה של הקרבה. מי שעושה דברים כאלו שתחשוב - זה מה שאת רוצה ללמד את הילדים שלך? להישאר במקומות שרע להם? כי דוגמא אישית חזקה מכל מילים. אז אם אני רוצה שהילדים (שאין לי) יתגרשו במקרה כזה עליי לעשות זאת בעצמי, אחרת זו סתם צביעות - אבל זה משנה את המצב.

 

[V i n a]

אם לצטט את זכריוס

" גירושין לא נכנסים לקטגוריה של טראומות. הם בקטגוריה של "האופי וההתנהגות של ההורים". כלומר, לא מדובר ב"ארוע" אלא בתהליך מתמשך של הרבה שנים, שהתחיל שנים רבות לפני הגירושין ומסתיים שנים רבות אחריהם. התהליך הוא אותו תהליך בין אם מתגרשים או שנמנעים מגירושין. והוא תהליך רציף שמושפע רק מגורם אחד: אופיים והתנהגותם של ההורים. ואלו, כידוע לא כל כך משתנים."

אכן, גירושים יכולים להיות דבר הכרחי לבריאות הקולקטיבית של המשפחה, השאלה היחידה היא כיצד מנהלים אותו.
אם יש לגירושים אופציה להיות טראומה - זה אך ורק בעקבות התנהגות ההורים בתהליך.

ישנם הורים שמשתמשים בילדים ככלי נשק על מנת לפגוע בצד השני ככל יכולתם, מלכלכים באזני הילדים על ההורה האחר, שותלים בילדים רגשות אשמה על כך שהם עדיין אוהבים ומתגעגעים אל אותו הורה, שולחים את הילדים להעביר מסרים להורה האחר, מסיתים, מבקשים לבחור צד, מנסים למנוע קשר בין הילדים וההורה שעזב את הבית ומקשים ככל יכולתם על התנהלות פגישות תקינה ורציפה, ועוד כהנה וכהנה התנהגויות נוראיות שאכן יכולות לייצר טראומה רגשית רצינית אצל ילדים, ללא כל ספק.

אני הייתי שם. אני יודעת.

אך הטראומה אינה בהכרח אקט הפרידה של ההורים.
אם יודעים להתנהל כמו שני אנשים בוגרים ולא שוכחים לשים את טובת הילדים בראש סדר העדיפויות, גירושים יכולים להוות חממה בריאה ואוהבת יותר עבור הילדים, גם אם בנפרד, מאשר האופציה להמשיך לגדלם בבית בו ההורים לא מסתדרים, רבים, מייצרים אווירה של מתח וחוסר סיפוק, והופכים לצל של ההורים שיכלו להיות.

 

[עוד פיה אחת פחות]

הגירושין של ההורים שלי הם טראומה מתמשכת

בעיקר כי במקום להתגרש כמו בני אדם הם שמרו על קשר טוב והגיעו לכל אסיפות ההורים וכל החיים עשינו חגים יחד, והמשיכו לעבוד ביחד ועד היום אני צריכה לשמוע את הריבים שלהם בארוחות.
ההורים שלי גרושים 20 שנה בדיוק, ואני זוכרת כמו אתמול את תחושת ההקלה כשהם הודיעו לנו שהם מתגרשים והסבירו מה זה אומר, ואת זה שאחי בן השלוש הסתכל עליי וחייך ושאל "יותר לא יצעקו פה?".
ההמלצה שלי היא לגדל את הילדים שלך באווירה אוהבת ומכבדת, ואם אין אהבה בבית אז לעשות בו שינויים.