שאלה הרת גורל!

[ילדה טובה3]

שאלה הרת גורל!

אז ככה, אני עדיין גרה עם ההורים, (ילדה טובה... ) הם יודעים עלי כמעט הכל (מבחינת יציאה בשאל) רק מה. את הצעד הסופי של היציאה בשאלה שזה לעזוב את הבית אני לא מעיזה פשוט לא מסוגלת לעשות, אני יכולה לעשות משהו רק אם הם יסכימו. אני תלויה בהם מבחינה רגשית. מרגישה שאם הם לא יתמכו בצעד שכל כך חשוב לי. אני יהיה בודדה ומסכנה... מצד שני, ברור שהם לא יסכימו לזה.. (בושות....) מה אתם אומרים? אני בטוחה שיש המון אנשים פה שעשו משהו דומה. איך? איך? גם אם אני יעשה את זה לאט לאט. בשניה שהם יקלטו אתזה הם ינתקו קשר! מה עושים???

 

[כבשה תוהה]

למה

כל כך חשוב לך לצאת מהבית אם את אומרת שאת בעצם מקבל יד חופשית לעשות כמעט כל מה שאת רוצה כשאת עדיין בבית? אם כל כך קשה לך, אולי תחכי עם זה מעט? תעבדי, תחסכי קצת כסף, אולי תתחילי להפרד מהם קצת רגשית, אחר כך יהיה לך הרבה יותר קל לעשות את זה.

 

[ילדה טובה3]

כי

אני מחכה לזה כבר המון זמן. ונמאס לי כבר. נמאס לשקר. נמאס להציג. נמאס לחיות בתוך כל החרה הזו. נמאס לעבוד במקום של דוסים!!! כבר המון זמן אני לא מאמינה שזה הדרך... ואני רוצה להתחיל לחיות לפי הדעות שלי. הבנת? נמאססססססססססססססס! זה הכל!

 

[כבשה תוהה]

אוקיי, אוקיי

מההודעה הראשונה שלך לא היה מובן שכל כך נמאס לך, חשבתי שטוב לך שם. אין לי באמת עצה אלא פשוט לעשות את הצעד, רק שתקחי בחשבון שקרוב לוודאי תפגעי, דבר בלתי נמנע לדעתי. וסתם כך עצה שלי, אף פעם לא לשקר. אפשר להסתיר את האמת, ולפעמים אפילו רצוי, אבל אם את מגיעה למצב שזה או לשקר או להגיד את האמת תבחרי באפשרות השניה, למרות שהתוצאות המידייות יהיו קשות, לטווח הארוך אנשים יעריכו את הכנות שלך.

 

[ילדה טובה3]

תודה

איך עושים את זה??? איך אדישים כלפי בכיות של אבא ואמא? איך אוזרים כח ואומרים כן! זה מה שאני עומדת לעשות! אני בטוחה! איך קמים והולכים! איך? מאיפה מביאים את הקור רוח הזה. ואת הנחישות! בקשה. לענות מהר, למה אני משתגעת כבר!!!

 

[כבשה תוהה]

קודם כל נרגעים...

איך להיות אדישים כלפי ההורים? שימי בכף אחת את הרצונות שלך, הצרכים שלך, היעדים שלך הדברים שאת צריכה לעשות בשביל עצמך. ובצד שני את ההורים שלך. למה את צריכה לדאוג לאיך הם מרגישים לפני שאת חושבת על הרגשות/הצרכים שלך? כפי הנראה להם יש את החיים שלהם, יש להם אחד את השני, האמיני לי, הם אנשים מבוגרים ועם כל הקושי הם ישרדו. לא אחת שמענו את ההורים שלנו אומרים שהם יקבלו בגללנו התקף לב/ יבודדו מהחברה/ ידברו עליהם מאחורי הגב ומה לא? את חושבת שהם לא שורדים? האמיני לי, אחרי זמן הם שורדים ועוד איך. ולך נשארים החיים שלך. מה שכן, אני חושבת שלפני שאת עושה את הצעד את צריכה לבנות לך מערכת יציבה של חברים קרובים שיוכלו לעזור לך בזמנים קשים, ברגעים של בדידות, כי לצערי יש כאלה. כשאני החלטתי שאני עוברת לגור עם שותף אמרתי את זה להורים שלי [והייתי מבוגרת בכמה שנים טובות ממך...], אמא שלי עשתה כזו סצנה שלא אשכח בחיי. אחרי השיחה ההיא [שכמובן כללה התקפי לב ומחלות ממחלות שונות] ניתקתי קשר לגמרי לכמה חודשים. האמיני לי שאחרי שהם ראו שעשיתי את הדבר הנכון הם העריכו את העמידה האיתנה שלי בנושא והסכימו איתי שזה היה צעד נכון עבורי. האירוניה היא שדווקא מהשותף שהם כל כך חששו קיבלתי את הכי הרבה תמיכה שהייתי כל כך זקוקה לה באותה תקופה. והם גם שמעו וראו את זה כשהקשר חודש. אז לצערי אין לי בשורות טובות, את רק צריכה הרבה אומץ, להיות בטוחה במה שאת עושה ולהיות מוכנה לקושי שבדבר אבל לדעת שאת עושה את הדבר הנכון. המונמון בהצלחה!

 

[מתלבט13]

זה או הכל או לא כלום?

עצה בגרוש

את כותבת שנמאס לך לעבוד במקום של דוסים. זה דבר שאיננו קשור בהכרח למגורים בבית. את יכולה למצוא עבודה שמקום שאיננו של דוסים, ועדיין לחיות בבית ההורים? כך תורידי הרבה מהלחץ ולא תגיעי לקרע עם ההורים. אני לא יודע, אבל ייתכן שככל שיעבור הזמן וההורים שלך יכירו אותך יותר טוב, וישלימו יותר עם מקומך הדתי, לא יהיה צורך בקרע. כשזה מגיע לאט, זה הרבה יותר חלק. כמדומני שלפני זמן מה, היית בטוחה שאם הורייך ידעו עלייך את מה שהם יודעים היום יהיה קרעץ עובדה שזה לא קרה. הרבה תלוי בתזמון ובטאקט.

 

[ילדה טובה3]

הם כן יודעים

אבל הם לא מוכנים להודות בזה ולהשלים עם זה. ולכן כשאני יעשה את הצעד הזה הם יצטרכו לעמוד מול זה. ואז הם פשוט יכריחו אותי לבחור מיד על המקום מה לעשות. או להשאר ובלי שטויות בראש... או לעוף בזה הרגע לעולם ועד. לא רוצה את שתי האפשרויות. וגם, יכול להיות שאתה צודק שכדאי לעשות את זה לאט ובטקט. אבל: א` אין לי עצבים להשאר שם עוד כמה שנים ובסוף ממילא באיזשהוא שלב הם יתעצבנו ויזרקו אותי. אז בשביל מה?! ב` הם לא מבינים דיבורים יפים רק מעשים...

 

[מלח השמים]

אם אני מתרשם נכון

מהנימה ומהטון המשתקפים מדברייך, הרי שעכשיו זה הזמן הנכון עבורך לשינוי. ובכל מקרה, כדאי תוך כדי מהלך, לצמצם כמה שרק אפשר את החיכוך

 

[מתלבט13]

לאט זה לא כמה שנים

לאט לא אומר כמה שנים. תראי כמה השתנה בחודשים אחדים. יש הרגשה ואינטואיציה מה אפשר לומר ואיך. ולפעמים דברים גם קורים מאליהם מהרבה סיבות חיצוניות. כמובן שאני לא מייעץ, כי אינני מכיר אותך לעומק ואת הפרטים. אני בקושי מציע אפשרויות וכיווני חשיבה. מקווה שתצליחי להיות מאושרת. זה הכי חשוב, לא משנה איפה ואיך ומה.

 

[ביישן לשעבר]

קודם כל בהצלחה!

דבר שני לגבי ה``אומץ`` זה לא אומץ אלא שפשוט את צריכה להרגיל אותם שיש לך דעה ורצונות ושיש לך גב למה שאת אומרת ועושה אפי` תנסי...למשל ``תעלמי`` מהבית לתקופה קטנה (לחבר/ה או משו)בקיצ` תראי להם שאת לא תלויה בהן לא ריגשית ולא פיזית...ותאמיני לי הם יעריכו אותך גם אם הם לא יראו את זה כלפי חוץ! ! ! ב ה צ ל ח ה !

 

[ילדה טובה3]

אבל זה המציאות המרה.

שאני כן תלויה בהם מבחינה רגשית. בכולאופן תודה אני יראה כבר מה לעשות

 

[פנדיאני]

אצלי באופן אישי

ככל שנהייתי יותר עצמאי, יותר היה לי נוח עם אבא שלי (אין לי אמא). כל עוד הייתי תלוי בו, הרגשתי שכשאני בא הביתה, אני בא מתוך הכרח, ואני בא הביתה כי אני לוזר ואני עכשיו לא יכול לעשות כלום וכו' וכו'. ברגע שהיתה לי משכורת משלי, ודירה משלי, וכביסה התחלתי לעשות לבד וכו' וכו', עכשיו כשאני בא הביתה (ואני בא אחת ל3 שבועות בערך לשבת שלימה) אני בא כילד הבא הביתה, ולא כעבד התלוי באדונו.

 

[uty76]

אני מאמין

שכמה פעמים במהלך החיים צריך להתאבד, לא פיסית ממש חלילה. לזה אני כמובן מתנגד. אבל לקחת את כל המוסכמות שלא מתאימות לך ולהיפרד מהם לא חשוב מה יהיה המחיר (תאמיני לי שגבוה...) לא חשוב איפה תמצאי את עצמך אחריו (כנראה בודדה ומבולבלת...) ולמרות הכל - זה שווה. כי בסופו של תהליך את תהיי הרבה יותר את השאלה אם יש לך כוחות לכל זה...

 

[ילדה טובה3]

אני מקוה גם.