ירגזי כחול
New member
שאלה / הצעה לדיון ..?
משהו ששמתי לב אליו בחיים שלי ורציתי לשאול אם גם אתם. [למקרה שלא העלו פה כבר את הנושא... לא בטוחה אם מסבירה את עצמי טוב אבל אנסה כמיטב יכולתי ומקווה שתבינו.] כשמשהו לא מצליח לכם - אתם נוטים להכריז על עצמכם ככישלון חרוץ? ולא פשוט כדי שיהיה לכם תירוץ להפסיק לנסות [אני כישלון אז אין סיבה להתאמץ כי גם ככה לא אצליח וכו'] אלא כי הרבה יותר קל לכם להניח שאתם גרועים? שאתם לא מסוגלים? מישהו מכם מכיר את זה מהחיים שלו? אתם מוצאים לפעמים שקל לכם יותר לרדת על עצמכם, להכריז על עצמכם ככשלון ולהגיד שאתם לא יכולים כלום, מאשר לנסות לשכנע את עצמכם שאפשר למרות הקשיים? ... אם כן, אני תוהה. איך יכול להיות שסוג כזה של פגיעה עצמית, הרס עצמי, אפילו אם רק מנטלי, כ"כ קל לביצוע כשבניה עצמית, להיות טוב לעצמך כ"כ הרבה פחות..? איך יכול להיות שכ"כ הרבה יותר קשה והרבה פחות טבעי לתת לעצמנו ביקורת בונה מאשר ביקורת הורסת..? למה כ"כ קל וטבעי להכשיל את עצמך? [או שזו רק אני שמרגישה ככה לפעמים?] מאיפה הנטיה הזו לזלזול עצמי עמוק כ"כ? או שזה פשוט סוג של ויתור..? או אולי פשוט פרפקציוניזם - הרגשה שמה שלא הכי טוב לא שווה בכלל [הכל-או-כלום-סטייל]...? ובעקבות המחשבה הזאת - אם להרגיש ככה זה סוג של ויתור - היתכן ששנאה עצמית היא בעצם הויתור הכי גדול לעצמנו? הכשלון הכי גדול שיכול להיות..??? סתם, תהיות, והרבה מהן. אשמח לקרוא מה אתם חושבים בעניין.
משהו ששמתי לב אליו בחיים שלי ורציתי לשאול אם גם אתם. [למקרה שלא העלו פה כבר את הנושא... לא בטוחה אם מסבירה את עצמי טוב אבל אנסה כמיטב יכולתי ומקווה שתבינו.] כשמשהו לא מצליח לכם - אתם נוטים להכריז על עצמכם ככישלון חרוץ? ולא פשוט כדי שיהיה לכם תירוץ להפסיק לנסות [אני כישלון אז אין סיבה להתאמץ כי גם ככה לא אצליח וכו'] אלא כי הרבה יותר קל לכם להניח שאתם גרועים? שאתם לא מסוגלים? מישהו מכם מכיר את זה מהחיים שלו? אתם מוצאים לפעמים שקל לכם יותר לרדת על עצמכם, להכריז על עצמכם ככשלון ולהגיד שאתם לא יכולים כלום, מאשר לנסות לשכנע את עצמכם שאפשר למרות הקשיים? ... אם כן, אני תוהה. איך יכול להיות שסוג כזה של פגיעה עצמית, הרס עצמי, אפילו אם רק מנטלי, כ"כ קל לביצוע כשבניה עצמית, להיות טוב לעצמך כ"כ הרבה פחות..? איך יכול להיות שכ"כ הרבה יותר קשה והרבה פחות טבעי לתת לעצמנו ביקורת בונה מאשר ביקורת הורסת..? למה כ"כ קל וטבעי להכשיל את עצמך? [או שזו רק אני שמרגישה ככה לפעמים?] מאיפה הנטיה הזו לזלזול עצמי עמוק כ"כ? או שזה פשוט סוג של ויתור..? או אולי פשוט פרפקציוניזם - הרגשה שמה שלא הכי טוב לא שווה בכלל [הכל-או-כלום-סטייל]...? ובעקבות המחשבה הזאת - אם להרגיש ככה זה סוג של ויתור - היתכן ששנאה עצמית היא בעצם הויתור הכי גדול לעצמנו? הכשלון הכי גדול שיכול להיות..??? סתם, תהיות, והרבה מהן. אשמח לקרוא מה אתם חושבים בעניין.
