מעניין, אני הייתי במצב שלך
וחשפתי עצמי לחלוטין ממש בשבועות האחרונים, למרות שעד לפני כחודשיים הצהרתי כאן בכל הזדמנות שלא אעשה זאת.
אין לי זמן כעת לפרט מי ומה.
חשבתי אפילו לפתוח על זה בלוג עם שרשרת פוסטים, ואני דוחה זאת כל הזמן.
אבל, על קצה המזלג זה לא היה קל, ובאומרי "זה לא היה קל" זה לא ממצה בכלל את הקושי.
אבל, והאבל הוא גדול, מרבית בני הזוג של האנוסים, -ולא משנה מה רמת החרדיות שלהם- לאחר ההלם הראשוני הם מבינים שאין להם הרבה אפשרויות.
והם חייבים לנצור את אניסות בן זוגם בליבם.
בדרך כלל מנסחים איזשהו סטטוס קוו, ולומדים לחיות האחד עם השני.
כגון:
"אל תתערב בחינוך של הילדים"
"תחיה איך שבא לך לעצמך אך אל תכשיל אותי ואת הילדים בכלום"
"אל תעשה כלפי חוץ שום צעדים שיחשפו את העובדה שהשתנית"
ועוד כהנה וכהנה סעיפים על זו הדרך.
בגדול, אם האלוהים של אשתך הוא אלוהי המה יאמרו שהוא האלוהים של מרבית החרדים.
אין לך ממה לחשוש, מנסיוני, היא תבכה, תגדף, תאיים, תתחנן, תתפלל. ו....תפנים שאין לה הרבה אופציות
אם היא מהבודדות שאינן חוששות מהמה יאמרו, וגירושין לא מפחידים אותה, ובכן, זה משנה את הסיפור בתכלית השוני.
ולכן שקול היטב את ההשלכות האפשריות על פי אופיה של זוגתך.
בהצלחה