עוד חיזוק מהצד הדתי
"את המעשׂה הזה לא יעשׂה אדם בעצמו או בילדו אלא מתוך אמונה אמיתית, מפני שאין זאת שׂריטה בשוֹק או כוויה בזרוע, אלא דבר שנחשב קשה מאוד מאוד"
"שלמות המצוָה הזאת והנצחתה מתגשמות בכך שהמילה נעשׂית בגיל הקטנות. בזאת יש שלוש חוכמות".
הראשונה - שאילו השאירו את הקטן עד שיגדל, אולי לא היה עושׂה.
השנייה - שאין הוא כואב כמו שכואב גדול, בגלל רכּוּת עורו ובגלל חולשת דמיונו, כי גדול חושב לנורא וקשה את הדבר שהוא מדמה שיקרה, לפני שהוא קורה.
השלישית - שהוריו של קטן מקילים בערכו בשעה שנולד, כי עדיין לא השתרשה אצל הוריו הצורה הדמיונית המחייבת לאהוב אותו; מפני שאותה צורה דמיונית גוברת רק על-ידי מגע ישיר. היא גְדֵלָה עם גדילתו. אחרי-כן מתחילה אותה צורה דמיונית לפחות וגם להימחות. שכּן אין אהבת האב והאם את הנולד בשעה שהוא נולד כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש. לכן, אילו השאירו אותו שנתיים או שלוש, היה זה מחייב ביטול המילה בגלל חמלת האב ואהבתו אותו. אבל בשעת לידתו צורה דמיונית זאת חלשה מאוד, ובמיוחד אצל האב שהוא המצוּוה בְּמִצְוָה זאת".
הרמב"ם (רבי משה בן מימון), גדול הוגי הדעות והחכמים היהודיים, שהדורות הבאים כינוהו בשם "הנשר הגדול", נולד בשנת 1135 בעיר קורדובה שבספרד, ופעל בעיקר בפוסטאט (בפרברי קהיר) שבמצרים. במקביל לעבודתו כרופא בחצרו של הסולטן, כתב הרמב"ם את ספר הדינים הגדול "משנה תורה" (או "הי'ד החזקה", משום שהוא מחולק ל14- ספרים), וכן את החיבור הפילוסופי "מורה נבוכים". הרמב"ם נפטר במצרים ונקבר בטבריה בשנת 1204גישתו הפילוסופית השכלתנית התפשטה במאה השלוש-עשרה בעיקר בספרד ובדרום צרפת, אולם הרבנים השמרנים התקיפו את משנתו זו, והגיעו אפילו לשרפת כתביו בפומבי במונפלייה ובפאריס בשנת 1223.
הרמב"ם אינו מסתיר את דעתו, ואינו פוחד לתת טעם למצווה החשובה ביותר ביהדות. כרופא, ידע את חשיבותה של העורלה כאיבר רגיש ותפקודי, ואת חשיבותו במהלך הפעילות המינית. מובן שההתאפקות, הן בנוגע לאוננות והן בנוגע ליחסי מין, היתה הכרחית מאז ומעולם כמכשיר בידי הדת לשלוט על האדם, ולמנוע מממנו את הנאות החיים.
אחד הטעונים שהועלו בעבר ומוזכרים גם בהווה, הוא שהמילה נועדה לתקן משהו מקולקל שנברא באדם. "כל שברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה. כגון החרדל צריכין למתק, התורמוס צריך למתק, החיטים צריכים להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה י"א, ו'). הרמב"ם יוצא כנגד גישה זו, ומתייחס לתיקון המידות (כלומר למוסר), ולא לתיקון הפיזי.
