שאלה בסיסית

newdoubt

New member
שאלה בסיסית

מנחה הפורום הזה כותב שהוא נמצא בסד נוראי של זמן, ובזה הוא דומה לרבים מאיתנו, שדוחסים לתוך הזמן הקצר שלנו ביממה הרבה יותר ממה שניתן היה לשער שניתן להכיל בה. כתוצאה מכך רבים מאיתנו (יש מעט מאושרים שלהם זה לא קורה) נכנסים ללחצים רבים, לא מספיקים, מקטרים שצריך עוד שעות ביממה, לא ישנים מספיק, לא אוכלים בנחת, לא מקדישים זמן לחברים, ובכלל מרגישים לא טוב עם מצבנו. אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
 
תשובה ראשונה בסדרה:

כותרת הפרק הראשון: זה לא אני - זו היא (התרבות)! אנחנו חיים בסביבה תחרותית מאוד. תרבות זמננו מלחיצה אותנו וגורמת לנו לקחת על עצמנו משימות רבות מדי. מרצים בתחילת דרכם נדרשים לפרסם מאמרים רבים כדי לשרוד באקדמיה, צעירים מוכשרים בהיי-טק נכנסים ללופ של שעות עבודשה מטורפות. לא מפני שבני אדם באמת מסוגלים להיות אפקטיביים כ"כ הרבה שעות, אלא מפני שזו הנורמה הדורסנית. הם חוששים (אולי בצדק) שמי שלא ייסחף בה- יטבע. איזו משימה חיונית ומתבקשת זאת, לאתגר את הנורמה! אך מי מסוגל לזה? שעל כן פיתחנו, כמו בכל תרבות אנושית, סט של הצדקות להתנהגותנו: אנחנו נכנסים להתחייבויות כספיות ענקיות: (קונים דירה, שולחים ילדים לחוגים, נרשמים לחוג ליוגה, נוסעים לחו"ל- לנוח מכל ההתחייבויות האחרות...), ורמת חיים כזאת מחייבת שעות עבודה רבות (כי רק בודדים מגשימים את החלום הקפיטליסטי שהכסף או הברקה שכלית יעבדו במקומם) והיא מחייבת גם לחץ (כי אנחנו מרגישים עצמנו שרויים בתחרות מתמדת, גם זה חלק מההגיון הקפיטליסטי הצרוף). הפרק הבא בסדרה: הלחץ הקיומי "למצות את החיים" ומדוע הרעיון הנשגב הזה גורם לנו למצות (מלשון "להוציא את המיץ") את עצמנו.
 

hilabarak

New member
שאלה נהדרת, חבריי ואני שאלנו

עצמנו למה זה קורה לנו ? ההנחה שלנו הראשונית שלנו היתה שזו שגיאה שיש למצוא לה פתרון. אז מצאנו פתרון, לא שהוא נכון לכולם, אבל לנו לפחות הוא נהדר וייתן לך אולי כיוון טוב. אנחנו קוראים לו "האיזון כבסיס החיים". שאלנו עצמנו, מהו בסיס הבעיות שלנו ? לא רק רדיפה אחרי כסף, גם כעס, ורדיפה אחרי עונג (הדיכאון כשחוזרים מחו"ל) וכבוד וכל "אי נחת" שבודהא דן בה. והגענו למסקנה הפשוטה יחסית שזהו, האגו שלנו או "יצר החיים" בשמו הדרווניסטי. יצר החיים מוביל למספר רצונות בסיסיים שאין לנו שליטה עליהם, הם חיים בכולנו : 1. רצון לגדולה - החיה הכי "גדולה" מושכת נקבות הכי טובות. 2. רצון להיות מושך - החיה הכי מושכת, מושכת את בנוי הזוג הכי טובים. 3. רצון למין - ברור מאליו. 4. רצון למימוש ושפע - השרדות מודרנית. 5. רצון לעוצמה - ברור מאליו. 6. רצון להשמיד אוייבים. ואם נמשיך, נמצא בקלות את עוד ועוד גירסאות מודרניות ליצר ההישרדות. עכשיו מה המילכוד ? ללא יצר החיים, לא ייתכנו חיים. אף חיה לא שורדת (כולל לא האדם) ללא יצר החיים. מצד שני - יצר החיים הוא זה שמונע את החיים. הרצון לגדולה ולעוצמה ולשפע ולמימוש גורמים לנו לרדוף אחריהם ולפספס את החיים. מצד אחד היצרים הללו חיים בנו (גרסאות שונות ליצר הישרדות), ואין סיכוי להעלים אותם כי אחרת נמות. מצד שני הם גורמים לנו לאבד את חווית החיים (הכל ברמת הסיסמא, אך אני מקווה שמובן הכיוון). מה הפיתרון ? כמובן, כמו בכל משוואה במתמטיקה,המקסימום מושג כש X=Y. מי שעסק קצת במתמטיקה יודע שהמקסימום תמיד מושג באיזון. אם כך, עלינו לחתור לאיזון ולא למימוש או לשפע או למשיכה או לכל דבר אחר. האיזון הוא זה שיביא את אותם דברים שאנו רוצים. עלינו לאזן בין הרצון לחיות לחיים עצמם. לא יותר מידי רצון לחיות (אגו) ולא יותר מידי חיים עצמם (קבלה, אהבה, נתינה חמלה ושוויון). ניקח דוגמא סתמית : אדם שמחפש אחר איזון, יודע שעליו לעבוד רק 10 שעות ביום ולא יותר (סתם זרקתי מספר). מרגע שהוא הגדיר ששם האיזון, עליו להתייעל באותם 10 שעות. ברגע שהוא מתייעל, הוא מפיק יותר ופותח עוד אפיקים. הדבר הראשון שהוא רוצה זה לעבוד 10.5 שעות כדי למקסם את האפיקים החדשים. אבל אם יהיה בוגר מספיק, ידאג לעבוד 10 שעות וכך ימקסם אותם כי ייאלץ לזנוח עיסוקים פחות פוריים ב10 שעות שהקציב לעצמו. אין טעם לנסות לא לרדוף אחרי כסף, יש טעם להשקיע אנרגייה בבגרות הנדרשת להפסיק אחרי 10 שעות. אותו כנ"ל כשהולכים למסיבה. אין טעם לנסות "לא לרצות להיות מושך", זה טבע האדם. צריך לעשות זאת במתינות, שעה איפור (נניח זה יותר מידי) ודקה זה מעט מידי (צריך להתאפר בדיוק כמה שצריך). אותו כנ"ל כשמחפשים בן זוג או מנסים למצוא משמעות לחיים. ה"רצון העודף" לחיים, ימנע אותם. אפילו כשאנו כועסים זה די עובד. לרוב הכעס מגיע מסיבה סבירה, רק המינון שלו הוא מוגזם. ויותר קל לנסות למתן את זמן הכעס וה"כמות" מאשר ממש להפסיקו. כשאתה חותר לאיזון בחיים במקום להרגשה טובה (מניעת כעסים) יותר קל לפוגג את הכעס דרך המיתון שלו, מאשר דרך ההעלמה שלו. זאת אומרת שאדם שנהיה "אומן האיזון", איננו מבזב זמן על תנועה חסרת תוחלת מעבודה קשה מידי להבנה שעבודה קשה מידי היא מיותרת. הוא מיומן באיזון ולכן קל לו להפנות אנרגיות לבנות את חייו לפי בחירתו. האיזון כמובן הוא אישי, אך רוב האנשים יודעים מתי הם מגזימים (ביחס לעצמם), רק אין להם את החשק לעשות משהו בנידון. אז גם אני אפעל בעיצת עצמי. יש לי עוד המון להוסיף, אבל עליי ללמוד להפסיק בזמן (ואולי זה גם היה ארוך מידי).
 

הרהרנית

New member
לא יודעת אם זה עוזר

אבל תפיסת הזמן שלי השתנתה כשקראתי את הספר מומו של מיכאל אנדה. איכשהוא הגעתי להבנה שאני עבד של השעון ...הפסקתי להשתמש במונחים של: לבזבז את הזמן, חבל על הזמן, ועוד דומים. התחלתי לתת חשיבות דומה לכל מה שאני עושה. והשתחררתי , רוב הזמן, מהאשמה של :לא הספקתי, או אם רק הייתי מתכננת ומארגנת טוב יותר..הייתי מספיקה הרבה יותר. הפלא הוא שאני שבעת רצון מהחיים הרבה יותר, ולא הפכתי לעצלנית
 

ita101

New member
היי ברק

לפי תיאוריות בסיסיות בכלכלה לכל בן אדם (או צרכן) יש פונקציית תועלת משלו (העדפות משלו) וכדי למצוא את המקסימום לוקחים בחשבון את ההעדפות וגם את האילוצים - מגבלות זמן וכו'. ככה פועל כל צרכן רציונאלי. העניין הוא שלכל אדם ההעדפות שלו והוא נותן משקל שונה לפנאי ולעבודה ובכלל לכל מוצר. אין עניין של העדפה "נכונה". כמו שאמרת יש כאלה שיותר שעות פנאי יעשו להם טוב. מאידך, יש כאלו שהעניין הוא ה]וך ושעות פנאי לא מוסיפות להם תועלת רבה. הדבר המעניין הוא איך אנשים משנים את העדפותיהם ומה גורם להם לשנותם.
 

hilabarak

New member
הכלכלה הוא מדע נקודתי ולא

תהליכי, בקשר לכל מה שקשור להעדפות. לכן אין בו הרבה ערך להבנת הנושא. בכלכלה תמיד ההעדפה הנקודתית של האדם, היא היחידה שקיימת. זאת אומרת שעל פי הכלכלה, אם ניקח מדינה בה הגיל הממוצע הוא 25, היא תדע לנתח כרגע. אבל אין לה את הכלים להבין מה יקרה כשהגיל הממצוע יהיה 35 ואז אנשים ישנו סדרי עדיפויות. לכן בעיני אין בכלכלה בכלל תועלת לדיון על התפתחות אישית. כי מראש היא מסתכלת על הפסיכולוגיה כדבר נתון, כרגע בשנייה זו זה מה שהאדם מעדיף. היא איננה יכולהלקחת בחשבון התבגרות ואסונות שמשנים תפיסות עולם. לשאלה איך אנשים משנים סידרי עדיפויות ולמה ? התשובה הרבה יותר פשוטה לדעתי ממה שאנשים חושבים. רמת בגרות, אישית ואירועים ספציפיים. ניקח סתם דוגמא : 1. אדם שיודע שהמשפחה חשובה יותר מהקריירה והוא מספיק בוגר להתפשר קצת בקריירה תמורת חיי משפחה (ואל תגידו שאין כאלו, אני וחבריי כאלו. אנחנו אקדמאים ומשמשים בעמדות ניהול כך שאי אפשר להגיד שלא הצלחנו בקריירה, אבל השכר שלנו יחסית נמוך לעמדת הניהול שלנו, כי המקומות קצת ציבוריים. זה מאפשר חופש לחיי משפחה ומצד שני השכר נמוך יחסית למגזר הפרטי). 2. אדם שיודע שהמשפחה חשובה יותר מהקריירה ואיננו מספיק בוגר להתפשר. אם יקבל התקף לב או סתם יקרה אסון, אולי ישנה את סדר העדיפויות שלו, אם לא תמיד יספר כמה החברה המודרנית מלחיצה. כשבפועל יש מספיק אנשים שמרוויחים פחות ממנו וחיים היטב, כך שזה סתם תירוץ. 3. אדם שאפילו לא מודע לחשיבות המשפחה, בדרך כלל מהניסיון שלי, אנשים אלו באים מבתים בהם לא היתה אינטימיות משפחתית, כך שלאדם אין מודל. במקרה זה סביר להניח שאפילו התקף לב לא ישנה את דעתו, כי הוא לא יודע לבנות חיי משפחה. מבחינה פילוספית כמובן אין לי הוכחה לדבריי, אבל אני בודהיסט ואני מאמין שיש דברים שמעל השכל. אף אדם בעולם לא יוכל לשכנע אותי שעבודה יכולה להחליף משפחה, למרות שזו אמירה שאין הוכחה בצידה. בקיצור, אם נעזוב לרגע את ההיבט הקיצוני. לדעתי זו סך הכל בגרות אישית לפעול לפי מה שאתה יודע שנכון ולא לפי תופעת העדר.
 

ita101

New member
מסכים למרות שבכלכלה יש

מודלים שמדברים על 3 סוגי צרכנים שמעדיפים הווה/ עתיד או אדישים ביניהם. זאת אומרת שיש דיון אבל לא על תהליך של התפתחות. זה יש אולי בפסיכולוגיה כי אי אפשר להעריך באופן מספרי שינויי העדפות והתפתחות שהיא יותר איכותית מאשר כמותית.
 

kant1

New member
לחץ התרבות

כפי שאמר ישראל בתגובתו אכן התרבות שלנו מכתיבה לנו קצב חיים מטורף . ואולם מהי התרבות ? האם היא משהו העומד בפני עצמו ? מהי נורמה ? האם היא עומדת בפני עצמה ? על מנת שתרבות או נורמה תהיה תקפה ומקובלת - היא חייבת לקבל את הסכמת החברה שפועלת על פיה . נורמה או כל צו תרבותי אחר אינו אמת מכל סוג שהוא אלא העדפה של חברה מסויימת בזמן מסויים . לכן , ובסופו של דבר , האזרח הפשוט הוא שקובע האם הנורמה תקפה ומהווה אמת מידה או לא . השתתפותנו בנורמה , כלומר , קיומה וקבלתה - היא היא שהופכת אותה למה שהיא . מה שאני מתכוון לומר - אנו תמיד נוטים להאשים גורמים חיצוניים ואולם האשמה היא עלינו . אנחנו הם אלו שמשתפים פעולה עם הנורמה . זכורות לי לא מעט שיחות עם אנשים שונים אודות הכפייה הדתית בארץ בכל הקשור לנישואים . אותם אנשים , חילוניים ברובם מן הסתם, התרעמו מאוד על הממסד הדתי הכופה עליהם להתחתן באופן מסויים ( אורתודוקסי )משמע מקווה , שיחה עם רבנים , החתמת עדים על היותם רווקים וכו'. ואולם הדבר המפתיע מבחינתי היה שכאשר שאלתי אותם איך הם מתכוונים להנשא -רובם ענו שבנישואים כאלו מה המסקנה הדי מתבקשת ? שדווקא אנשים שלא מאמינים ומקבלים את המנהגים הללו הם אלו שמחזקים אותם והופכים אותם לנורמות נורמות אינן יצירה יש מאין - אנשים יוצרים אותן ומקובל עליי שמי שמאמין בהן ומקבל אותן - ינהג על פיהן ואף ינסה לחזקן . ואולם מה אם מי שלא מקבל אותן ואף מתנגד להן ? האם זה לא אבסורדי שדווקא אדם כזה יחזק אותן ? הרבה אנשים מתלוננים על המרדף אחר הכלום שנהוג במערב הרבה שיחות סלון עוסקות בכך ולצערי שם זה נגמר כי אין מה לעשות . זה לא אני כזה . זאת החברה אשמה . אני רק משחק לפי הכללים שלה .
 

hilabarak

New member
מדוע לדון בתרבות ולא בי עצמי ?

השאלה בעיני היא מה האמונה שלי האישית. הרי כל חבריי לא מאמינים שהתנדבות תשפר את חייהם, או שסתם הם מתעצלים לעשות זאת. יש לי חברים שאם הייתי מציע להם שנלך ביחד לעשות השלמה לראיית חשבון באיזו מכללה (כולנו כלכלנים). הם היו ישר מסכימים ונרשמים איתי, כי הם מאמינים שזה יקדם את הקריירה שלהם. מה תורם לי הדיון בשאלה מדוע הם מאמינים ששדרוג התואר כך שיפתחו עוד אופציות תעסוקה, ישפר את חייהם יותר מהתנדבות. השאלה היא במה אני מאמין ? והאם אני פועל בהתאם? ואם אני לא פועל בהתאם למה שאני מאמין, השאלה איך אני אישית יכול לשנות זאת. מה המחסומים העומדים בפניי. ותאמינו לי מניסיון זה אף פעם לא קשור ללחצים חברתים, זה תמיד רצונות אישיים לממש.
 
למעלה