תראה
מה זה הצלחות מקומיות? מי לדעתך אחראי להפוך את ההצלחות המקומיות להצלחה פרמננטית?
האחריות היא של שני הצדדים מטפל שמפיל את האחריות הבלעדית עליי, הוא שוכח שהוא מקבל על השעה הטיפולית תשלום שבה הוא אמור לסייע לי לבטא את הכשרים לכדי פתרון. ואם הוא לא מצליח בדרך X - נניח כי מסיבה כלשהי שיעורי הבית שלו קשים או לא פשוטים הוא צריך לברר מה כן יסייע. הגמישות והאחריות לניהול הטיפול היא של המטפל.
הכעס שלי הוא אחר, הוא כוללני , מופנה כלפי העולם, כלפי עצמי וגם כלפי הדמויות שהיו אמורות ללוות ולטפל בי.
היום אני מבוגר, והחוויה שלי כלקוח צריכה להיות במרכז, לא מה המטפל/מאמנת טיפולית חושבים שקרה, או היכן השינוי, אלא הגדרת השינוי צריכה להיעשות על ידי.
הצלחות מקומיות הן הצלחות שחשים בהם בזמן האימון/ טיפול מעצם התמיכה , מעצם הליווי אך הן לא נשארות לאורך זמן או שאני נשאר עם חוסר המיומנויות והבדידות, אז אי אפשר להאשים את הפונה, כלומר לשים את מלוא האחריות עליו, ולהגיד שאנחנו מנסים לעשות כאן משהו, אבל מה שיקבע זו המציאות, אם המציאות הפנימית והחיצונית לא השתנתה זו בעיה.
זה לא קשור למערך ציפיות כמו שזה קשור לאמונה שחשבתי עליה אתמול בלילה, האמונה שאף אחד לא יכול לסייע לי. זו אמונה קשה מגבילה, כי אף אחד לא יבין , אף אחד לא סייע וגם אף אחד לא יסייע, זו אמונה ששורשיה מאוד מוקדמים .
מערך הציפיות רוצה שבזמן קצר ככל שיהיה (ללא הגדרה אופרטיבית), אוכל להיפטר ממערך החרדות הקשורות ליחסים חברתיים לאינטימיות.
קשה להיות בעולם תחת משקפיים של דחייה, בנלפ אני זוכר את התרגילים שעשו בנושא הזה, זה עזר לכמה ימים, לכמה שבועות אבל לא טיפל בשורש.
לא פניתי לכאן כדי לומר ש כולם לא בסדר אלא שאני היום בדיעבד שואל את עצמי, אם היו נושאים שהמטפלת/מאמנת בנלפ לא רצתה לגעת בהם, כשהתלוננתי שנושאים אחרים נותרו ללא שינוי, היא לא השתכנעה, במקומות אלו, היא כמאמנת, הייתה צריכה לעצור, לומר מתוך האינטרגרטי שלה "אולי אני לא מספיק טובה לך?" אולי צריך לחשוב על פתרון אחר מחוץ לקופסא?
בבעיה כה כרונית, אני מחפש את איש המקצוע שיהיה מספיק אמיץ לחשוב מחוץ לקופסא, אבל שיהיה בארגז שלו ניסיון וידע מערביים, מזרחים , כי הפתרון ברור לי שצריך להיות שינוי ממעלה שנייה - לא עוד מאותו דבר.
