אני לא משתמש
New member
שאיפה מודעת ושאר ירקות
לא מעטים הם החושבים, שאנשים רוחניים מנותקים כביכול מהמציאות. הם עשויים להאמין, שכיוון שה"אדם הרוחני" מחפש את האושר, המשמעות היא שאותו אדם מנסה להתנתק מכל הבעיות, ובעצם מנסה להתנתק מהמציאות ולברוח לאשליות של עולם אוטופי נטול כאב ודאגות. אפשר כמובן לחשוב על כך שההפך הגמור הוא הנכון, ותודעתם של המורים הגדולים חובקת את כל הנפשות, הם מרגישים חמלה כלפי כל אותם אלפים שאותם אין הם מכירים ולהם אין הם יכולים לעזור באופן אישי, וחשים השתתפות עמוקה עם כל הברואים. לגופו של עניין, במקום להפריד בין המדיטציה לבין החיים, אנו יכולים וצריכים לאחד ביניהם. החיים יכולים להיות המדיטציה הגדולה והמופלאה ביותר. כל פעולה יומיומית הופכת לתרגול נוסף, וכל אדם שאנו פוגשים יכול להיות המורה שלנו – בין אם הוא יודע זאת ובין אם לאו. כמו שאמר מורה הזן טיך נאהת האן, "כל פקק תנועה הוא הזדמנות למדיטציה". ומאחר וארצנו משופעת בפקקים, ונדמה שרשימת הכבישים העמוסים שמקריאים בגלגל"צ היא פשוט קלטת שחוזרת על עצמה מדי בוקר, אולי כדאי להקדיש לכך עוד רגע של מחשבה. חשבו על כך לרגע: למה להגביל את המדיטציה לישיבה במקום שקט עם עיניים עצומות? למה שמדיטציה לא תתבטא בשטיפת כלים? מדוע לא לעורר את התודעה תוך כדי הליכה בדרך לעבודה? ומה עם העבודה עצמה? אנו מבלים כמחצית מהיום [או יותר] במקום העבודה – מדוע להפסיק את התרגול שם, כאשר ישיבה, אופן הדיבור, ההקשבה, והעבודה עצמה, תהא אשר תהא – יכולים להיות תרגילים פשוטים ונהדרים! כאשר מצליחים להפוך את כל הדברים היומיומיים האלה – אכילה, שתייה, ישיבה, הליכה, וכמובן נשימה, לתרגילים – החיים יכולים להפוך למשהו מיוחד באמת...! ואם כבר הזכרנו את נושא הנשימה, אולי נאמר על כך מספר מילים. אנו רגילים לגמרי לאוויר שמסביבנו, ומקבלים אותו כמובן מאליו. אבל נסו לא לנשום במשך דקה, ודעתכם תשתנה מהקצה אל הקצה... בדיוק כמו בסיפור על אדם שהגיע למורה קדוש, שישב ליד הנהר. "מורי", פנה אליו אותו אדם, "אני רוצה שתלמד אותי". "מה אתה רוצה ללמוד?", שאל המורה. "אני רוצה לדעת את האמת הנצחית", ענה התלמיד המיועד. ללא אומר ודברים קם המורה, גרר את האיש האומלל לנהר ושם דחף את ראשו למים והחזיק אותו שם במשך זמן שנראה כנצח. לאחר מכן שחרר אותו והניח לו לחזור לנשימה רגילה ולהתאושש מההלם. "ספר לי", אמר המורה, "מה רצית יותר מכל כשראשך היה מתחת למים?". "רציתי אוויר", באה התשובה. "יפה", סיכם המורה, "חזור אליי כשתרצה לדעת את האמת הנצחית כפי שרצית אוויר באותם רגעים". נשימה היא כוח החיים, והתבוננות ממושכת בה היא עולם ומלואו. מדיטציית הויפאסאנה, למשל, נלמדת בקורס של עשרה ימים, כאשר שלושת הימים הראשונים מוקדשים כולם לדבר אחד ויחיד – התבוננות באוויר היוצא והנכנס מהנחיריים... אבל גם בלי הסיגופים האלה, אנו יכולים לזהות בעצמנו כיצד הנשימה משקפת את המצב הנפשי שלנו – כאשר אנו לחוצים או פוחדים, אנו נושמים מהר וקצר, כמו כלב בסיום מרדף אחרי חתול מזדמן; כאשר אנו בדיכאון, נשימתנו כבדה כמו עשן אגזוזי האוטובוסים של רחוב אלנבי בתל-אביב. וכאשר אנו רגועים, נשימתנו איטית ושלווה כמו האוקיינוס עצמו. טוב, האמת שאפשר להקדיש פורום שלם רק לתרגילי נשימה ולמודעות לנשימה, אבל בינתיים דיינו בכך. אני רק רוצה להמליץ על תוכנה קטנטנה נפלאה – פעמונים טיבטיים. כל מה שהתוכנה עושה זה להשמיע "גונג" אחת לכמה זמן, כדי להחזיר אתכם "לכאן ועכשיו" – כדי שתזדקפו מהתנוחה הנמרחת שגלשתם אליה מול המחשב (גם עכשיו... היי, להזדקף שם!
), תנשמו עמוק ותמשיכו בשגרת חייכם בחיוך רב-שיניים ובתודעה צלולה.
לא מעטים הם החושבים, שאנשים רוחניים מנותקים כביכול מהמציאות. הם עשויים להאמין, שכיוון שה"אדם הרוחני" מחפש את האושר, המשמעות היא שאותו אדם מנסה להתנתק מכל הבעיות, ובעצם מנסה להתנתק מהמציאות ולברוח לאשליות של עולם אוטופי נטול כאב ודאגות. אפשר כמובן לחשוב על כך שההפך הגמור הוא הנכון, ותודעתם של המורים הגדולים חובקת את כל הנפשות, הם מרגישים חמלה כלפי כל אותם אלפים שאותם אין הם מכירים ולהם אין הם יכולים לעזור באופן אישי, וחשים השתתפות עמוקה עם כל הברואים. לגופו של עניין, במקום להפריד בין המדיטציה לבין החיים, אנו יכולים וצריכים לאחד ביניהם. החיים יכולים להיות המדיטציה הגדולה והמופלאה ביותר. כל פעולה יומיומית הופכת לתרגול נוסף, וכל אדם שאנו פוגשים יכול להיות המורה שלנו – בין אם הוא יודע זאת ובין אם לאו. כמו שאמר מורה הזן טיך נאהת האן, "כל פקק תנועה הוא הזדמנות למדיטציה". ומאחר וארצנו משופעת בפקקים, ונדמה שרשימת הכבישים העמוסים שמקריאים בגלגל"צ היא פשוט קלטת שחוזרת על עצמה מדי בוקר, אולי כדאי להקדיש לכך עוד רגע של מחשבה. חשבו על כך לרגע: למה להגביל את המדיטציה לישיבה במקום שקט עם עיניים עצומות? למה שמדיטציה לא תתבטא בשטיפת כלים? מדוע לא לעורר את התודעה תוך כדי הליכה בדרך לעבודה? ומה עם העבודה עצמה? אנו מבלים כמחצית מהיום [או יותר] במקום העבודה – מדוע להפסיק את התרגול שם, כאשר ישיבה, אופן הדיבור, ההקשבה, והעבודה עצמה, תהא אשר תהא – יכולים להיות תרגילים פשוטים ונהדרים! כאשר מצליחים להפוך את כל הדברים היומיומיים האלה – אכילה, שתייה, ישיבה, הליכה, וכמובן נשימה, לתרגילים – החיים יכולים להפוך למשהו מיוחד באמת...! ואם כבר הזכרנו את נושא הנשימה, אולי נאמר על כך מספר מילים. אנו רגילים לגמרי לאוויר שמסביבנו, ומקבלים אותו כמובן מאליו. אבל נסו לא לנשום במשך דקה, ודעתכם תשתנה מהקצה אל הקצה... בדיוק כמו בסיפור על אדם שהגיע למורה קדוש, שישב ליד הנהר. "מורי", פנה אליו אותו אדם, "אני רוצה שתלמד אותי". "מה אתה רוצה ללמוד?", שאל המורה. "אני רוצה לדעת את האמת הנצחית", ענה התלמיד המיועד. ללא אומר ודברים קם המורה, גרר את האיש האומלל לנהר ושם דחף את ראשו למים והחזיק אותו שם במשך זמן שנראה כנצח. לאחר מכן שחרר אותו והניח לו לחזור לנשימה רגילה ולהתאושש מההלם. "ספר לי", אמר המורה, "מה רצית יותר מכל כשראשך היה מתחת למים?". "רציתי אוויר", באה התשובה. "יפה", סיכם המורה, "חזור אליי כשתרצה לדעת את האמת הנצחית כפי שרצית אוויר באותם רגעים". נשימה היא כוח החיים, והתבוננות ממושכת בה היא עולם ומלואו. מדיטציית הויפאסאנה, למשל, נלמדת בקורס של עשרה ימים, כאשר שלושת הימים הראשונים מוקדשים כולם לדבר אחד ויחיד – התבוננות באוויר היוצא והנכנס מהנחיריים... אבל גם בלי הסיגופים האלה, אנו יכולים לזהות בעצמנו כיצד הנשימה משקפת את המצב הנפשי שלנו – כאשר אנו לחוצים או פוחדים, אנו נושמים מהר וקצר, כמו כלב בסיום מרדף אחרי חתול מזדמן; כאשר אנו בדיכאון, נשימתנו כבדה כמו עשן אגזוזי האוטובוסים של רחוב אלנבי בתל-אביב. וכאשר אנו רגועים, נשימתנו איטית ושלווה כמו האוקיינוס עצמו. טוב, האמת שאפשר להקדיש פורום שלם רק לתרגילי נשימה ולמודעות לנשימה, אבל בינתיים דיינו בכך. אני רק רוצה להמליץ על תוכנה קטנטנה נפלאה – פעמונים טיבטיים. כל מה שהתוכנה עושה זה להשמיע "גונג" אחת לכמה זמן, כדי להחזיר אתכם "לכאן ועכשיו" – כדי שתזדקפו מהתנוחה הנמרחת שגלשתם אליה מול המחשב (גם עכשיו... היי, להזדקף שם!
