המאמר הנידון
המאמר המלא כאן: http://gush-shalom.org/archives/article261_heb.html קטעים נבחרים: כל צופה-טלוויזיה מכיר את הגשר המחבר את שני המבנים שנותרו יחידים בלב עיי החרבות של המוקטעה ברמאללה. כשהייתי שם באחרונה הצביע קצין פלסטיני על שולחן פשוט וכסא על-ידו, ליד אחד החלונות של הגשר הזה. מבעד לחלון נשקף נוף פלסטיני רחב-ידיים. "כאן אוהב אבו-עמאר לשבת בהפסקות בין ישיבות ולהסתכל בנוף." לפני 21 שנה, כשנפגשתי איתו בפעם הראשונה בביירות, הוא היה אחד המנהיגים הניידים ביותר בעולם, אם לא הנייד מכולם. פעם סיפר שבחמשת הימים האחרונים ביקר בשבע מדינות, כאשר הוא ישן במטוס בין מדינה למדינה. צווארו היה נתון אז בסד. עכשיו הוא כלוא כבר שנתיים במוקטעה. בחלק מהזמן, כאשר התהדק המצור, חי בתנאים גרועים יותר מאשר בכלא: בחדר אטום, בלי חמצן, כמעט בלי מים, כשהביוב סתום. הוא ידע שבכל רגע עלולים החיילים לפרוץ פנימה כדי להרגו. בעוד כמה ימים ימלאו לו 74 שנים. את יום הולדתו יבלה בכלאו. זוהי הזדמנות טובה לערוך מין סיכום-ביניים של האיש ופועלו. הוא המנהיג הנמצא על הבימה העולמית זמן רב יותר מאשר כל מנהיג אחר, מלבד פידל קסטרו. רבים מן המנהיגים הנוכחיים בעולם, כמו בוש ובלייר, היו תינוקות כאשר נטל לידיו את האחריות לגורל העם הפלסטיני. התואר שדבק בו יותר מכל אחר הוא "סמל". גם האופוזיציה הפלסטינית מכנה אותו "סמל העם הפלסטיני". זה נכון, אבל זה גם מטעה. זה מטעה, מפני ש"סמל" הוא אדם שמקימים לא אנדרטות ושתמונתו תלויה על הקיר. נשיא ישראל הוא סמל, וכך גם נשיאי גרמניה ואיטליה. ואילו יאסר ערפאת הוא מנהיג פעיל מאוד, הדמות הדומיננטית בעם הפלסטיני. אבל התואר הזה נכון בכל זאת. דרכו של ערפאת, מראשיתו כמנהיג של קבוצת פליטים בנכר ועד היום, כאשר העולם כולו תומך בהקמת מדינה פלסטינית, מסמלת מאין כמוה את מלחמת ההישרדות של העם הפלסטיני. אין אדם המסמל יותר את מצב העם הפלסטיני, סיבלו, נחישותו ואומץ-ליבו, מאשר האיש במוקטעה הנצורה, בית-סוהר בתוך בית-סוהר (רמאללה) בתוך בית-סוהר (פלסטין כולה). . כדי שתנועתו תשרוד, היה על ערפאת לתמרן בין המנהיגים, להתחנף לאנשים שהוא בז להם, להתרפס בפני מנהיגים שהאינטרס הפלסטיני עניין אותם כקליפת השום. כפי שאמרה לי אישיות פלסטינית ידועה: "למען הישרדותו של עמנו הוא נאלץ לשקר, להתחכם, להתבטא בכפל-לשון, לנהוג בעורמה, להשתמש בתחבולות. אז נולדה השפה הערפאתית המיוחדת." כאשר קם אש"ף, ניסו כל המשטרים הערביים לבחוש בקדרה. דמשק, בגדאד, ריאד, קהיר ומוסקבה הקימו ארגונים פלסטיניים, כדי לכפות את האינטרסים שלהן על העם הפלסטיני. חילוניים ודתיים, ארגוני שמאל וימין שיחקו משחק עצמאי. ערפאת נאלץ להתמודד עם כולם, לתמרן, לפייס, לקרב פעם את זה ופעם את זה. הוא הפך לרב-אמן במלאכה זו, ויתכן שאין דומה לו בעולם. בו בזמן היה עליו לנהל את המאבק הלאומי. כמו כמעט כל מנהיגיהן של תנועות-שחרור מודרניות, ממנחם בגין ועד נלסון מנדלה, הוא האמין במאבק המזוין (הנקרא תמיד "טרור" בפי השליטים הזרים). ארגוני אש"ף ביצעו פיגועים ללא-ספור, מהם אכזריים, מהם גם מפלצתיים - אם כי רוב המעשים החמורים ביותר בוצעו דווקא על-ידי ארגונים שלחמו בערפאת. כל מנהיגי אש"ף האמינו כי "המאבק המזוין" נחוץ, לאור הדיספרופורציה העצומה בין עוצמת ישראל וכוחם הדל של הפלסטינים. ערפאת עצמו, לפי עדות כל מכריו, רחוק מלהיות אכזרי או צמא-דם. רק במקרים נדירים ביותר אישר פסקי-דין מוות כשהציבור דרש זאת - ומספר ההוצאות-להורג בתחום שלטונו נמוך לאין שיעור ממספר ההוצאות להורג של מושל טקסס לשעבר, ג'ורג' וו' בוש, למשל. אין מומחה בעולם המתכחש לעובדה שללא המאבק המזוין לא היו הפלסטינים משיגים דבר, והם היו מאבדים את מולדתם מזמן: הפיגועים האלימים הם שהחזירו את העם הפלסטיני למפת העולם והם שהביאו לאש"ף, לדעת המומחים, את שורת ההישגים ההיסטוריים, מעמדו כ"נציג הבלעדי של העם הפלסטיני", הופעתו באו"ם, ההכרה הבינלאומית, הסכם אוסלו, השיבה לפלסטין והיווצרות הקונסנזוס העולמי סביב רעיון המדינה הפלסטינית. אם הגיע למישהו פרס-נובל על הסכם-אוסלו, הרי היה זה ערפאת. קשה לומר שהקמת הרשות הייתה הצלחה מסחררת. אבל בהתחשב באילוצים האובייקטיבים, עשה ערפאת עבודה לא רעה. אחת מנקודות-התורפה הייתה הריכוזיות של השלטון החדש. במשך עשרות שנות המאבק התרגל ערפאת להחליט לבדו ולהחליט מהר. עמיתיו הניחו לו ברצון לקבל את ההחלטות הגורליות, שחייבו אומץ-לב וסיכון אישי. רוב עמיתיו הקרובים נהרגו במאבק, מהם על-ידי ישראל, מהם על-ידי הסוכן העיראקי אבו-נידאל ודומיו. ככל מנהיג הנמצא זמן רב במוקד המאבקים הפנימיים והאחריות, ערפאת נעשה בודד וחשדן. כמה מראשי הציבור הפלסטיני סברו כי עם הקמת הרשות, הסתיים המאבק. הם החלו "עושים לביתם", ואחדים מהם נהגו בשחיתות, בהתאם לנורמות המקובלות במדינות השכנות (ולא רק שם). הדבר עורר רוגז בציבור הפלסטיני. שמאלנים ישראליים התחילו לגנות את "הרשות המושחתת", והתעמולה הישראלית הפיצה את הסיפור בחדווה. הדבר גרם נזק עצום לעניין הפלסטיני בשלב רגיש ביותר. אבל אף הרבב הקטן ביותר לא יוחס לערפאת עצמו. בעוד אריאל שרון שקוע בבוץ עמוק של שחיתות, וגם מנהיגים כמו הלמוט קול בגרמניה וז'ק שיראק בצרפת כיכבו בפרשות-שחיתות גדולות, נשאר ערפאת נקי מכל חשד [באמת? הונו האישי של ערפאת נאמד ב 300 מיליון דולר ומעללי אישתו סוהא בפריז ידועים לכולם – העורך]. לא יריביו מבית ולא שירותי-המודיעין הישראליים הצליחו לגלות בו כתם כלשהו. הוא חי חיים פשוטים ביותר, אין לו בית משלו, בגדיו הם מדי החאקי. למשל: כאשר אמר ערפאת בקמפ-דייוויד "לאו" בוטה ונחרץ להצעות ברק וקלינטון, קומם נגדו גם את "מחנה השלום" הישראלי. אבל בעיני הפלסטינים, זה היה מעשה עליון של אומץ-לב וגאווה לאומית. כאשר נסע לפגישת-הצמרת, חששו פלסטינים רבים שהוא נכנס למלכודת ישראלית-אמריקאית, וכי לא יעמוד לו הכוח להיחלץ ממנה. היה ברור ש"ההצעות הנדיבות" של ברק נפלו בהרבה מהמינימום המקובל על הפלסטינים. כאשר חזר מבלי להיכנע, התקבל בהתלהבות. עכשיו מוכנים הפלסטינים לתת אשראי מסוים לאבו-מאזן, המאמין שיוכל להשיג מהאמריקאים והישראלים ויתורים חשובים. אבו-מאזן הוא שותף ותיק של ערפאת, והציבור מכבד אותו. אבל לא יעלה על דעתו של אף פלסטיני אחד להפקיד את גורל עמו בידיו. רק אדם אחד נהנה מהאמון הזה: האיש הנצור במוקטעה. הוא נשאר הפוסק האחרון.
