שאהבה נפשי

hypatia

New member
שאהבה נפשי

בעקבות ההודעה שפתחה רוני בנושא זכייתה של גיל הראבן בפרס ספיר (זכייה שמאד משמחת אותי), ברצוני לפתוח לדיון את אחת השאלות המרכזיות שעולות בספר הנפלא הזה (מומלץ בחום). הספר נסוב על אישה, שעוד לפני שמלאו לה 18, התאהבה בגבר והקדישה לו את חייה. אישה זו, שהספר מסופר מנקודת מבטה, דוחה כל ניסיון הסבר פסיכולוגי ורציונלי לדבקות שלה באהבתה. וכך היא כותבת: "אני, בשונה מאחיותי-שאוהבות-יותר-מדי, לא מאמינה שלדיבוק שלי יש "רקע פסיכולוגי". לילדותי המוקדמת, לאבשלי, לאמשלי וליוכי המטפלת אין חלק בסיפור הזה, ואלמלא הקשקושים הפסיכולוגיים שהן שומעות בטלוויזיה או קוראות בעיתון, גם הפסיכיות שמכורות לאהבה לא היו מעלות בדעתן לדחוף את ההורים שלהן לסיפור [...] אז גם אם בקלות הייתי יכולה להציע הסבר פסיכולוגי לדיבוק שלי, ולא הסבר אחד אלא אפילו כמה, בעניין הזה לא תקבלו ממני אפילו קצהו של חוט. קבלו את זה, רבותי המדומים, או שאל תקבלו: כאן אני עומדת, וכאן זה לא רומן פסיכולוגי. ואם בכל זאת, כמו מראיינת עקשנית, תמשיכו לנדנד לי עם "למה?", אני מוכנה לזרוק את ההשערה כי בשני ביולי שבעים ושתיים כושפתי, מישהו הכניס לי סם אהבה לקפה. קפה בוץ זה היה, ושתיתי אותו מכוס זכוכית עבה שנקנתה בשוק מחנה יהודה. בסם אהבה שכזה השקו את טריסטן ואיזולדה, וגם לשניים האלה, עד כמה שידוע לי, לא היו שום סיבות פסיכולוגיות להתאהב." (מתוך "שאהבה נפשי") שאלתי היא: האם ניתן וצריך לדון בסיבות לאהבה רומנטית? אני מפנה אתכן לשיר שתרגמתי מאת אדריאן ריץ´, הטוענת, בשונה מהגיבורה של גיל הראבן, כי אהבה היא למעשה עניין פוליטי, וכי אנו חייבות לבחון אותה כדי להבין את ההשלכות הדכאניות שהיא נושאת בחובה עבורנו. מה דעתכן/ם?
 

עופר ב.ה

New member
בקשר לספר עצמו

הנה ביקורת/סקירה/חוות דעת של אריאנה מלמד על "שאהבה נפשי", גם היא מתייחסת לסוגיות שונות בנוגע לאהבה (אם כי לסוגייה החברתית-פוליטית יש רק רמיזה קלה). המאמר, יחד עם המובאה שלך, עושים שניהם חשק עז לקרוא את הספר.
 
אני אומרת: גם וגם

במיסגרת פינתנו, "נשאיר את החשיבה הבינרית מאחורי הדלת", אני מציעה לא לראותהבשתי האפשרויות אופציות מנוגדות, אלא להכיר בקיומן הבו-זמני. (וכאן, סליחה, אני לא יכולה להתאפק - שרית: גם לך כל פעם שאומרים בו זמני מנגן קרייטלר זכר צדיק לברכה?) במבט על האהבה, כדאי, בעיני, מאד, להביט בפן הפוליטי שאופייני לה. סיפורי העל והאגדות, הפנטזיות המוטמעות, ראיית העולם ודרך התפיסה של יחסי המינים, משפיעים כולם על תפיסת האהבה. לפני זמן התמודדתי עם שאלת רוקמות התחרה - הללו אוהבות כל כך, עד שאם עוזב אותן אהובן - ירקמו עד שימותו. אין להן חיים בלעדיו. והנה, זו מהותה של האהבה בעיני נשים רבות עד היום - ביטול טוטלי של עצמן, וקבלת הגבר כזה שאין בלתו ואין אחר מלבדו. גם אלו שבאופן מודע, במילים, יאמרו שעבורן הדברים שונים לחלוטין, ושאת ההטמעה הזו הצליחו לשרש מתוכן, מגלות בחלקן מדי פעם בדברים עקיפים ובסבטקסט התייחסות מסוג זה - האהבה היא משהו מיסטי המרחף מעלינו, ולא דרך לקיים מערכת יחסים, ולא משהו שמתרחש עם הזמן, ולא משהו שקורה כל עת שהוא קורה, ויכול להפסיק לקרות. הנה, בהתקף של מגלומניה, אביא דברים שכתבתי בנושא הזה (שם, שם). הקטע מתייחס לפרידות, אבל מהותה של האהבה המיסטית והתנגדותי ליחס הזה לאהבה מופיע שם בצורה שאיננה משתמעת (למי שלא קורא מאד בסבלנות): מה שמעניין במיוחד, הוא דווקא הפנטזיות הנוספות, סיפורי העל העתיקים, שצצו. נניח, אהבה אמיתית היא זו שלא נגמרת לעולם. או, אם אהבת באמת והלכו לך - לא תתאוששי לעולם. לעולם לא תאהבי שוב. לא תחיי. תמותי. בסיפורים האלה יש משהו עצוב. לא רק כי הם עצובים בעצמם. כי הם כולאים. הם לא מאפשרים לחיות, הרי. אם את חיה - סימן שלא אהבת מעולם באמת. הסיפור הזה גם מאפשר לשפוט את ההולך או ההולכת בכלים האלה, כלומר, אם הוא הולך עכשיו, כנראה שלא אהב באמת מעולם. אם לא אהב ואמר שאהב, הרי רימה. רמאי עלוב שאיננו יודע לאהוב. ואני אהבתי, ועודני אוהבת, ומתוקף הסיפור, גם אוהב לעולם. מה יוצא? יוצא, שאם הסיפור נכון, אני אוהבת רמאי. יוצא, שאם הסיפור נכון, אני מעדיפה שישאר איתי זה שאיננו אוהב אותי, ולא אהב אותי מעולם, ורק שלא ילך. יוצא, שאם הלך, אני צריכה למות. עכשיו, עדיף. אחרת, לא אהבתי. או, אם לאמץ את גישתה של "לא רוקמת תחרה", אני לא צריכה למות. הן, הן צריכות למות. האחרות, כלומר. אני אחיה לי, ואדע, שהאהבה שלי לא אמיתית. וזה יהיה העונש הראוי לי. כל זה, כמובן, עושה את החיים יפים וקלים יותר לכולם. פנטזיה שווה, בלי ספק. שוס של סיפור. ולא, אני לא אומרת שלא קורה שאנשים מתים בגלל שאדם אהוב איננו. קורה, ונוגע ללב. נדמה לי, אבל, שרוב אלה שאינם מסוגלים בכלל להתקיים בלי בן הזוג האהוב, ומתים, או מאבדים את חייהם בדרך אחרת בעקבות פרידה לתמיד, לא באמת מאמינים (או שהמציאות היא כזו שהאפשרות לא רלוונטית, מוות של אדם אהוב, למשל), שמי שהלך, הלך מתוך בחירה. האפשרות הזאת, של שינוי, של התפתחות, של אהבה שנגמרת, וחמור מכל, של אהבה אלי שנגמרה, כל כך קשה לעיכול, שכל סיפור חליפי לוקח, ובענק. בראיה הזאת, הרומנטית, העל-זמנית, משחקים צרכים חזקים ומשחק העדר אבחנה. כלומר, לא היה כאן קשר, ובו שני אנשים, וכל אחד צרכיו ורצונותיו, וכל אחד יכולתו ושגיונותיו, וכל אחד החיים והשינויים שעוברים עליו, בכלל לא. לא היו שני אוהבים. היתה אהבה. מיסטית, לא מתפשרת, לא נגמרת, לא נגמרת. ואם לא היו שני אנשים, אין בכלל צד אחר. אני קיימת, האהבה שלי קיימת, והוא, או היא, הם, גוף ערטילאי שכמוהם, נאהבים למרות עצמם, בלי קשר לעצמם, באופן לחלוטין בלתי תלוי בשום דבר, לא קיימים באופן המלא, שמאפשר קשר הדדי, מתחשב, קשוב, מספק, אלא באופן מאד חלקי - הפן היחיד שלהם שמקבל משמעות הוא, אותם, (את זה היה יותר מתאים כאן), אני אוהבת. אני אוהבת, לכן ברור שיאהבו גם. אני אוהבת, לכן ברור שיספקו את צרכי, אני אוהבת, לכן אני מאדירה את המשך האהבה לעד, ואין, לא יהיה סוף. לא אצלי. מתוך הסיפור הזה נובעים, למשל, משפטים מרתקים, מרגליות אין-כמותן. הנה, רק לפני כמה זמן שמעתי חברה מאד מאד טובה שלי, מה טובה, ממש עצמי ובשרי, אומרת, "הוא פוגע בי ולהיות איתו זה נורא. אבל מה לעשות, אני אוהבת אותו". הו, האהבה הנפלאה, ה-אושר, שמחת החיים והיופי שבהם. השאירי אותנו עם אלה שמכאיבים לנו, פוגעים בנו, הופכים את חיינו לצער מתמשך. תני להם להכות אותנו, נפשית או פיזית, תני להם לבגוד באמוננו. תני להם להפוך אותנו לסמרטוטים, כי אין בלתך. ולא, אני לא מנסה להגיד שרק את אלה צריך לקום ולעזוב. חלילה וחס, כרפס והגדה, אני חושבת שקשר לא בריא, הוא דבר שצריך להפסיק. כן, גם כשהצד השני הוא איש יקר ונפלא, חכם וחמוד ומצליח. כן, גם כשהצד השני לא רוצה להפסיק. כי קשר, יש בו שני אנשים, אחד ועוד אחד. שניים. שלמים. גם כששני אוהבים קיימים, שני אנשים, נפרדים, שרואים זה את זו, או זה את זה, או זו את זו, פרידה כואבת. חזק, עמוק, לפעמים ממושך. אבל קיימת גם מציאות. ובמציאות הזאת, יש אהבות שנמשכות, ויש גם כאלה שנגמרות. ובמציאות הזאת, לפחות בעיני, להיות לבד עדיף על להיות עם מי שכבר לא אוהב אותי, וזה לא מפחית מהאהבה שלו בעבר. ובמציאות הזאת, לפעמים, האהבה שלי נגמרת. כי אני השתניתי, או כי הוא השתנה, או כי הראיה שלי אותו השתנתה, או כי הסתבר שמה שהאמנתי בו באמת ובתמים, שראיתי אותו כבר כעובדה קיימת, הדרך שבה ראיתי אותו, לא מתאימה למציאות. וזו פנטזיה אחרת, שראויה לדיון נפרד. והמשך תכף
 
ולמה בכל זאת גם וגם?

משום שדחיה של הפנטזיות, התיחסות אליהן כאל כלום ואפס, כאל משהו להיפטר ממנו, הרי היא דחיה של חלק מעצמנו. מצרכינו האמיתיים מאד, מהאפשרות שלנו לנוע על מרחב שאיננו כולו מציאות, מהאפשרות להשתמש בהן לצמיחה, מהיכולת להכנס לבורות, ולצאת מהן שונה ומחוזקת. לכן, כשהאהבה (ובעיקר, לצורך העניין, התאהבות), והיא מספקת - גם קבלת הסיפוק הזה, חיונית, בעיני. גם היכולת לקבל אותי כמי שיש לה בדיוק את הפנטזיות האלה (לא אלו שנגדן התקוממתי למעלה, אבל אחרות, מזיקות לא פחות), כמי שעברה הטמעה בנושאים רבים ושונים ומושפעת מהדברים שהוחדרו אליה מבלי שתבחין בכלל, גם הקבלה הזו - חיונית. חיונית כדי לחיות, ולא להיות עסוקה יום וליל במטה-חיים, במחשבות על, בבדיקה והסבר של עצמי לעצמי. ובאמת, ההודעה שלך, (את אריאנה מלמד טרם קראתי), עשתה לי חשק עז לקרוא את הספר. האם היחס הזה של הגיבורה שם לאהבה מתקבל כ"דברי המחברת"? או שיש סוג של סארקאזם בראיית הכתוב את תפיסת העולם הזו?
 

greywolf

New member
גבולות הביקורת ומגבלות הביקורתיות

ברשותך שרית אתייחס לשאלה האם צריך לדון בנושא כמו אהבה ולא לסוגייה הספיציפית. מפעם לפעם כאשר אני קורא על תולדות הפילוסופיה, עולה בי התחושה שבמקרים רבים היו מגדירים את הפילוסופים בימינו כ"חוכמולוגים". פעמים רבות סיבכה הביקורתיות את חייהם של אנשים (אינני כותב א/נשים מאחר ועד המאות האחרונות הודרו נשים מעיסוק שיטתי בפילוסופיה או נדחקו לשוליים לא זכורים). הביקורתיות לא הייתה דווקא כשלעצמה התכונה השלילית אלא הנטייה למקד אותה בתחומים בהם אסור לגעת, "אדמה מקודשת". אולם פריצות דרך קרו דווקא כשגבולות האיסור נדחקו, פעמים רבות במאוחר מדי עבור ההוגים שהעלו את השאלות לראשונה. לאיטה התרחשה מהפכה הפוכה כשהכל מועמד מתחת לשבט הביקורתיות נבחנים לא רק הדברים כערכים אלא הסיבות לקיומן מדוע דבר הוא ערך וממשותם האם יש ערך. כאשר מסירים את כך המסכות במה נתקלים? האם הביקורתיות עצמה יכולה להוות את הערך? אולם התשובות לשאלות האלה לא ייענו דווקא על ידי הא/נשים שיכולים לענות עליהן אלא מאחר והביקורתיות נהפכה לא לשיטת חקירה אלא לאופנה בה מתהדרים על מנת להיות חדשניים במחקר (תנאי כניסה לקפיטריה של גילמן?), נהפכה מהפכה מבורכת כ"פוסט- מודרניזם" לשם תואר גרידא. מומחים מטעם עצמם הפכו את הביקורת לבסיס לשיטות התוחמות דברים שלא ניתן לשופטם על פי הרציונל בלבד. תהליכים כלכליים שמטבעם חברתיים נהפכו לרציונליים במסגרת מודלים. האמיתה (להבדל מאמת וייסלחו לי אם טועה אני בשימוש במילה) שהא/נשים מטבען/ם יצורים רגשיים גם נעלמה.
 

hypatia

New member
האדרת רגש הרכושנות

השאלה שלך היא כמובן לגיטימית וחשובה – באופן כללי, האם עלינו להעמיד כל נושא במבחן הביקורת; ובאופן ספציפי, האם עלינו לבחון באורח ביקורתי את תופעת האהבה הרומנטית, או בפשטות לקבל אותה כאכסיומה א/נשית. פעם, למשל, שמעתי בחוג לפילוסופיה את הקריאה לעריכת דיון מוסרי פתוח בנושא סרטי סנאף, ועלי להודות שהבטן שלי התהפכה. ולעיתים אני אכן חשה, שדיונים "ביקורתיים" מסויימים איבדו כל אחיזה במציאות. לפיכך אני מקבלת את תחושתך, כי דיון כזה באהבה רומנטית אינו ראוי ונכון, אך תחושתי היא שונה מאד. אינני מעוניינת כלל להשטיח ולדרוס את המציאות הא/נשית במכבש הרציונליות. אולם, לדעתי, רגשות אינם כה תמימים וטבעיים, מאחר והחברה תמיד מבנה אותם ומתעלת את ביטויים. ואציג, להלן, את אחד ההיבטים בנושא האהבה הרומנטית שמטריד אותי: באהבה רומנטית קיים אלמנט רכושני מאד חזק, בשונה מסוגים אחרים של אהבה, שאינם מחייבים בלעדיות מבחינה חברתית (אהבה להורים, ילדים, חברים/ות, בע"ח, תחומי עיסוק, מקומות וכו´). וכפי שמשקף הפתגם הפופולרי: "הכל מותר באהבה ובמלחמה", לביטוי רגש הרכושנות יש לפתע צידוק ולגיטימיות כשהוא מתבצע בהקשר הרומנטי, צידוק ולגיטימיות שלא נמצא בהקשרים אחרים. ובאופן אירוני, החברה דווקא מציגה את הא/נשים הנמצאים במערכת יחסים רומנטית, כא/נשים אלטרואיסטיות, פתוחות וסובלניות בהשוואה לא/נשים שחיות/ים בגפם, שהן/ם אנוכיות, סגורות ונוקשות. בין בני/בנות זוג מתקיימת לעיתים קרובות סימביוזה, במסגרתה האחד/ת נתפסת כהרחבה של האחר/ת. למשל, כשלון והצלחה של אחד/ת נראה אף ככישלון והצלחה של האחר/ת. מנקודת מבט זו נראה לי, שקיימת הרבה מאד אנוכיות בסוג זה של אהבה, בהשוואה לביטויים אחרים של רגש האהבה. האם ככל שתרבה האהבה הרומנטית בחברה, כך אף תרבה האהבה בין כל א/נשיה?
 
הרכושנות כ-משל:

"באהבה רומנטית קיים אלמנט רכושני מאד חזק, בשונה מסוגים אחרים של אהבה, שאינם מחייבים בלעדיות מבחינה חברתית (אהבה להורים, ילדים, חברים/ות, בע"ח, תחומי עיסוק, מקומות וכו´)." האמנם??? לו את חיה במנזר בודהיסטי במרומי ההימלאיה... (איזה כייף לך!!!) אבל כאן אצלינו, האנשים הפשוטים, כל האהבות הללו (ועוד אחרות) מבוססות על רכושנות! דברי פעם עם אספן בולים... נסי להניח אצבע על בול נדיר באלבומו... וראי את עיניו רושפות באיום! הילד ש ל י !! הוא היחיד שאני רואה בקבוצה של 25 דרדסים המתקרבת לעברי, וזה רקבגלל שהוא - שלי! ועל "טוב למות בעד ארצינו" - אני מדלגת בהתנדבות...
 

hypatia

New member
האם א/נשים קטנים/ות הן רכוש?

בראש ובראשונה, אני אכן מאמינה שאם במשך שנים התפיסה הבודהיסטית היתה נלמדת בביה"ס, אוניברסיטאות, מקומות עבודה וכו´, ולא רק כעמדה אינטלקטואלית אלא כצורת חיים, המציאות שלנו הייתה טובה לאין ערוך. אני עצמי לא בודהיסטית כל כך מוצלחת, ואני מתייסרת לעיתים מהפער העצום הקיים בין הרף הגבוה שמציבה התפיסה לבין המקום בו אני נמצאת. אבל אני משתדלת להשתפר. ההשוואה שערכת בין אהבה רומנטית לאהבה לילדים/ות אינה מדוייקת. מבחינה חברתית, כל הילדים/ות, ללא קשר למספרן, אמורות לזכות באהבה שווה מהוריהם, והחברה דווקא מפעילה לחץ על הורים לגדל יותר מילד/ה אחת, ולחלק את אהבתם בין מספר ילדות. אהבה רומנטית היא סוג האהבה היחיד, שמוגדר במהותו כרגש, שאמור להיות מופנה לאיש/ה אחת בלבד. למרות זאת, אשתמש בדוגמה שנתת כדי להדגים את הבעייתיות שברגש הרכושנות – לדעתי, וכבר אמרו זאת חכמות/ים ממני, כל איש/ה היא ישות בת-חורין, המהווה תכלית בפני עצמה. כל תפיסה הרואה באיש/ה אחרת רכוש, הופכת את האיש/ה לאמצעי עבור הזולת ולא למטרה עבור עצמה. והדבר נכון גם בהתייחס לילדות/ים. ילדות הופקדו בידי הורים לתקופת זמן מוגבלת, כדי שידאגו לשלומן ורווחתן. הן אינן שייכות להורים. אני בטוחה שאת יודעת כמוני, מה קורה לילדות שההורים מתייחסים אליהם כאל רכוש או כאל הרחבה עצמית שלהם. אם הילדה היא "שלנו", מותר לנו לדרוש ממנה שתציית לנו ותגשים את רצונותינו. והורים מתעללים, ברמות כאלו או אחרות, הם בדיוק הא/נשים שחושבים, שהילדות שייכות להם, ולכן מותר לעשות בהן כרצונם. האם אינך רוצה, שכל מבוגר/ת הבאה במגע עם ילדיך, תשתדל להתייחס אליהם כאילו היו שלה? כמובן שזהו יעד קשה מאד להשגה, אולם האם זהו אינו הכיוון שעלינו לשאוף להתקדם לעברו? ואתן לך דוגמא קטנה מחיי: במהלך נהיגה במכונית, מצאתי את עצמי לא אחת מתרגזת על רוכבות/י קטנוע, הנוסעות באיטיות מעצבנת בנתיב שלי ומעכבות את נסיעתי. יום אחד החלטתי לאמץ הסתכלות שונה, והחלטתי שמאחר וגם אחי רכב מספר שנים על קטנוע, אשתדל לחשוב שכל רוכב/ת קטנוע יכול היה להיות אחי. אני לא תמיד מצליחה ליישם צורת התייחסות זו, אבל היא בהחלט הפחיתה את רמת התוקפנות שלי כלפי רוכבות/ים שעצבנו אותי בעבר. האם עלינו פשוט לקבל את מוגבלותנו ולדבוק ברגש הרכושנות? והאם אינך מוצאת קשר בין הרכושנות הרומנטית, הכה מהוללת במחוזותינו, לביטויים חברתיים אחרים של רכושנות ולאלימות הנגזרת מהם ונעשית בשמם?
 
רכושנות וילדים:

"האם אינך רוצה, שכל מבוגר/ת הבאה במגע עם ילדיך, תשתדל להתייחס אליהם כאילו היו שלה? כמובן שזהו יעד קשה מאד להשגה, אולם האם זהו אינו הכיוון שעלינו לשאוף להתקדם לעברו? " לא ! לא הייתי רוצה שזרים ינשקו את ילדותיי. לא יעלה על הדעת שיקחו אותן לבית שהוא רכושם, ישכיבו אותה במיטת-ילדים אצלם, ויחנכו אותה לערכיהם. לא!!!!
 

hypatia

New member
אהבה נטולת אגו

האם הפעולות שנקבת בהם, הם מהות האהבה? אהבה לילד/ה בעיני היא, בראש ובראשונה, לכבד אותה כאינדיבידואלית עצמאית, ייחודית, המהווה עולם ומלואו. להיות קשובה לצרכיה, לא לעשות לה "את מה ששנוא עליך", ולסייע לה לגדול ולהפוך לאישה שלמה, חופשייה ומוסרית – האם לא היית רוצה שהמטפלות/ים, הגננות/ים והמורות שבאות במגע עם ילדיך, ינהגו בהן באורח הזה? הנושא שאני מדברת עליו איננו הדרך הטובה ביותר לגידול ילדים, אלא באיזו מידה רגשותינו כלפי הזולת, מותנים בתועלת שצומחת לנו ממנו. האם אנו מסוגלות לחוש רגש אהבה מתמשך וחיובי כלפי מישהי/ו, מבלי שנדע שהיא "שלי ושלי בלבד"?
 
אז:

האם פעם באת לקחת את ילדתך מהגן - ולקחת הביתה אחרת במקומה - כי באותו היום אהבת אותה (את האחרת) יותר??? אחריות/רכושנות/אהבה , הם מושגים המשמשים בעירבוביה בהורות. דווקא בזוגיות, קל לי לראות אפשרות של וויתור על רכושנות: אין לי כל רצון לרכושנות כלפי בת זוגי, ובוודאי שלא כלפי קודמות וקודמים לה... עובדה היא שאנו מחליפים בני זוג, ו- ילדים לא!!! אני מצפה ממטפליהן של בנותי ש-יכבדו אותן, יתמכו בהן, יהיו קשובים לצרכיהן עד מאד ומתוך איכפתיות. אבל, את האהבה ההורית -(הכוללת גם רכושנות לא מעטה ובלעדיות) ייכבדו וישאירו לי !
 

wasaby

New member
גם באהבה לילד יש שאיפה לבלעדיות

האם את רוצה שהילדים שלך יראו בכל מבוגר (או בכל מבוגר שמתנהג אליהם בצורה נחמדה והוגנת) הורה? או שאת מעדיפה שהם ישמרו את התואר הזה והיחס הנלווה אליו אליך ואולי לבן/בת זוגך? את בחרת לכנות את השאיפה לבלעדיות רכושנות. אבל כבר בבחירה הזאת מסתתרת שיפוטיות שלך והנחות שלך. אני רוצה להיות היחידה שבן הזוג שלי יאהב. אני לא רוצה להיות מסוגלת למכור או להשאיל אותו, אני לא חולמת לשים אותו בארון כאשר אני לא "משתמשת" בו. אני לא רואה בו רכוש.
 

greywolf

New member
ההשגיות שבהתאהבות

כפי שציינתי אינני סבור שהרכושנות היא הבעייתיות היחידה באהבה רומנטית, אולם היא מתחילה לדעתי כבר בשלב הקודם כמאמר הקלישאה לאהבה עצמה, קרי ההתאהבות. בחוגי כאשר מדברים לעיתים מקורבות על הרצון בפרט זה או אחרת מדובר על "להשיג" אותו/ה. בן/בת הזוג מתואר/ת כרשימת תכונות. התנהגויות אלו מתחזקות בשלב ההתאהבות כאשר ישנה התרפקות מסוימת על תחושת השג. האם זהו עצם טיבה של אהבה רומנטית? האם חוק טבע הוא שאהבה תסחרר ראשים ותפרנס עשרות מודלים בסרטים (לאוו דווקא אמריקאים) על פיהם יחנכו בני נוער את עצמם? אינני סוציולוג, אף על פי שאני מקווה להיות יום אחד והשכלתי דלה. אולם סבורני שיש חלק רב בכך לתרבות המעצבת אותנו לכיוון זה. חלק גדול מההתאהבות, עד כמה שהבנתי משגת, הוא התרפקות על ההשג הגדול לו זכית. מעט מדי מבוסס על הכרה של הצד השני. גם באהבה לילדים קיימת דרישה להבנה שהסובייקט שהוא עתה נפרד מהסובייקט שמולך ושיש לכבד אותו כאדם בפני עצמו. קל להשפיע על אדם כאשר מצויים במערכת יחסים בין אם זהו בן/בת זוג או ילד. קשה יותר לתת כבוד בסיסי.
 

greywolf

New member
מסכים אולם בהסתייגות

דומני שלא כתבתי בבהירות מספקת (כדרכי?). אינני מסתייג דווקא מהעמדת האהבה הרומנטית תחת ביקורת. זאת מאחר והיא מספקת כסות, כפי שציינת, לדברים שונים. אולם רכושנות היא רק אחת מהן. הצורך להשאיר דברים כשרירים וקיימים מתנגש לעיתים קרובות, סבורני, עם הצורך להאיר פינות אפלות. פינות שאווירת "אין לי זכות לבקר זאת" נותנת לגיטימציה לבצע בכסותן דברים מכוערים. אהבה רומנטית היא אחת מהאגדות האמיתיות(?) עליהן בנויה החברה המערבית, אני חושב. דוגמא לכך היא האמיתה "אנשים מתחתנים מאהבה" הסותרת את העובדה שמרבית הא/נשים מתחתנים עם א/נשים הדומים להם ברקעם (סוציולוגיה, משוניס, אוניברסיטה פתוחה 2000).
 

רון סי

New member
הרכושנות כמילת גנאי

למה בעצם לצאת נגד רכושנות? אם אדם מעוניין בבלעדיות אצל בן זוגו, להיות היחיד שאיתו בן זוגו שוכב, היחיד שאיתו הוא משתף מאמץ כלכלי, הורות, אינטימיות, אז הצד השני של זה הוא הרכושנות. אם אני רק שלו, אז יש בו רגשות של רכושנות. אני לא יכול לרצות להיות בלעדי אצל מישהו, ולראות לשלילה את זה שהוא מתייחס אלי כאל בלעדית שלו... אם כך, הביקורת כלפי רכושנות היא למעשה ביקורת כלפי הרצון לבלעדיות. ואת הרצון לבלעדיות קשה לבקר... אשה רוצה שאבי ילדיה יעניק את מלוא הכנסתו לה ולהם, ולא יחלק אותה לעוד עשר משפחות. גבר רוצה שבת זוגו תשכב רק איתו, כך שילדיו בטוח שלו, והוא לא מפרנס את ילדיו של גבר אחר. אהבה "רומנטית" היא בעצם אהבה שמונעת מיצרי האדם. הדעה כאילו החברה מאדירה אהבה רומנטית ולכן היא מקובלת היא היפוך היוצרות. החברה מאדירה את האהבה הרומנטית משום שהיא מקובלת. הסיפורים והשירים באים לשקף את הלך הרוחות, את היצרים והרגשות, לא לייצר אותם.
 

לייטית

New member
ועוד מבט על הרכושנות

בלי הרכושנות הטבועה ביצורים חיים רבים, ולא רק בני אדם - אין לנו קיום. ההתפרנסות הפשוטה ביותר היא ביטוי לרכושנות, וגם כמו שרון אומר בצדק - הרצון לפרנס את צאצאיך - מוליך אותך לנהוג רכושנות. וגם היותו של ילדך רכושך גורם לך לאהוב אותו ולטפל בו.ולא באחרים. איכסה ילדי הזולת....... זו אכן לא מילת גנאי אלא הכרה באספקט אחד של הקיום שלנו. זה הופך להיות מילת גנאי כשזה תובעני מידי. מה זה מידי? לא יודעת מה בשבילכם תובעני מידי. אני יודעת מה בשבילי. בני אדם מורכבים כל כך. והרכושנות מתערבבת עם רומנטיקה ועם אהבה ועם חוק ועם עוד הרבה דברים שאמרתם. ועוד סוג קשה של ערבוב: הרגש האנושי בא לידי ביטוי באופנים שונים: באמנויות, בפילוסופיה, בגיבוש הנורמות. וכל אחד מאלו ומדומיהם משפיע על ה"קונה" אותם ועל רגשותיו. יש תהליך מעגלי אינסופי של השפעות הדדיות. אלא שהמון מעגלים מעורבים. ואתה, לך תדע מי היה כאן קודם - תרבות, גנטיקה, נסיבות אישיות...שילוב כזה, או אחר.... המסקנה - נברר לעצמנו כשאנחנו קובעים דעה, האם המטרה היא לעשות אנליזה חברתית? לחרוץ משפט חברים? לקבוע את דרכנו האישית? להעריך את מקומנו בחברה? לחנך את ילדינו? להכליל? לפרט? מה אנחנו בדיוק רוצים? לפי קביעת מטרת הדיון נוכל למקד אותו. פרקטי.
 

wasaby

New member
בדיוק אני קוראת

את הספר "התאהבות (איך אנו בוחרים במי להתאהב)" של פרופסור איילה מלאך-פיינס. שתי מובאות מהספר: הראשונה מתוך המבוא, מדברת על הגישה הפסיכואנליטית: " על גישה זו נמתחה ביקורת על כך שהיא מדגישה יותר מידי חוויות ילדות וכוחות לא-מודעים, ועל כך שהיא אינה מדגישה דיה את מטרותיהם, חלומותיהם ושאיפותיהם המודעות ואת חיפושיהם הרוחניים של בני האדם. זוהי נקודה שחשוב להדגיש, שכן לאנשים, היום יותר מאשר בתקופות אחרות בהיסטוריה, יש תקוות גדולות מאוד כשהם מתאהבים." והשניה, כמעט בכיוון הפוך, בהקשר של השפעת עוררנות נפשית או אפילו גופנית על יצירת סיכוי להתאהבות: "כשאנחנו נמצאים באקסטזה של ריקוד שאנחנו אוהבים במיוחד, נסערים מצליליו של שיר שאנחנו אוהבים במיוחד, האם נדמה לנו שהריגוש החזק שאנחנו חשים כלפי בן זוגנו לריקוד הוא תוצאה של "חיזוק תגובה", "הסבת ריגוש", או "ייחוס סיבתיות מוטעה"? קרוב לוודאי שלא. ... במקום כל הדברים ההגיוניים הללו אנחנו נמשכים ומתרגשים, ובמקרים מסוימים אף מתאהבים מעל לראש".
 

עופר ב.ה

New member
תגובתה של גיל הראבן

"ניסיתי גם לבנות את הסיפור סביב מחשבות פמיניסטיות שהיו לי. ניסיתי להעניק לנועה ובר, הגיבורה הראשית, התנהגוות תקינה, כלומר עצמאות לאורך כל הדרך, אלא שרגשותיה נתפשו לפעמים כבלתי תקינים. ואז התעוררה השאלה עד כמה יש לנו תביעה פוליטית על הרגש. האם בגכלל אפשר לומר שאדם מרגיש לא נכון, וזולמעשה בדיקה של הגבול בין הפרטי לציבורי. הרי הפמיניזם הוא פוליטי, אבל אולי צריך לשים גבול לתביעה הפוליטית על הרגש." כך, גיל הראבן בכתבה על זכייתה המפתיעה. נראה לי שנקודת המוצא שלה שונה מזו שלך, שרית. עבורה, המחשבות על המיתולוגיזציה והאדרתה של האהבה, כמו גם על התפיסה הבלתי שוויונית שבדימויה החברתי-תרבותי, ידועות ועושה הרושם שאף מובנות מאליהן, כחלק ממודעותה ותפיסתה הפמיניסטית. היא לא מבקשת לחשוף את הפוליטיות שבאהבה, אלא מבקשת להזכיר לנו שהעמדה הפמיניסטית שחושפת את הפוליטיות שבאהבה, היא עצמה פוליטית, ושואלת כיצד ואם עלינו לערב עמדה פוליטית זו ברגש, שממילא כבר קיים.
 
למעלה