שָׁאולָה
שום דבר בחייה של שאולה לא היה מקורי שלה. החל מן הבלונד על ראשה, עבור דרך הסנדלים האיטלקיים על רגליה שהיתה רוכשת תוך עיון מדוקדק במגאזינים לנשים וכלֵה בטעמיה הקולינריים והמוסיקליים שהיו מוכתבים על פי צווי האופנה. דומה שהכינוי הילדותי "קוף אחרי בנאדם" היה ממש תפור עליה בימיה כתלמידה בבית הספר. תמיד הזדנבה אחרי המקובלים בשיכבה, מעתיקה את גינוניהם וסגנון דיבורם ומחליפה את מושאי הערצתה לפי הנחיית מלכת הכיתה. כנערה היא לא היתה נטולת כישורים. למעשה היתה נבונה ואף קינן בה ניצוץ של כשרון כתיבה. פעם פירסמה סיפור קצר מפרי עטה בעיתון בית הספר שזכה לשבחים, אך החרדה שמא לא תצליח לשחזר את ההישג, כי כך לימדו אותה הוריה, שההצלחה נדבקת לאחרים ולא לנערות שכמותה, חרדה זו גרמה לה לפרסם בשמה יצירות מועתקות מעיתוני נוער, לקוות שאיש לא יבחין בגניבה הספרותית ולבלות אחר כך שעות בספריות בעיר באיתור העיתונים וגזירת הקטעים המועתקים לבל תיתפס בקלונה. את העבודות האקדמאיות שהיקנו לה את התואר הנכסף היא תפרה טלאים טלאים מעבודות שפורסמו בעבר. את כל כשרון הכתיבה שלה השקיעה בעיבוד המאמרים מחדש ובטשטוש עקבות. שום ניתוח מרענן או מסקנה חדשנית לא היה בהן, אבל בזכותן היא שרדה את הלימודים וצלחה את הדרך אל התואר. דירתה השכורה, כמו המלתחה שלה, היתה מרוהטת בערב רב של סגנונות. בכל עת שביקרה אצל חבריה היתה שבה מבתיהם ומועקה של קנאה רובצת בקירבה. תמיד מעונותיהם של אחרים היו נאים בעיניה משלה, מה שהוביל אותה לקניות מיותרות של חפצי נוי שאין דבר המחבר בניהם ואין שום נוי בישיבתם יחדיו. במקומות עבודתה נהגה ללטוש עיניה לתפקידים של אחרים ולחתור תחתם. תמיד היה עולה בידה לשכנע את הממונים עליה שהיא תיטיב למלא תפקידים אלה. אולם כאשר ירשה אותם, נחשפו הבינוניות שלה, ההיצמדות למוכר וחוסר ההעזה או היצירתיות. כך קרה שלמרות ההשקעה בהופעתה, למרות דירתה העמוסה וחייה הפעלתניים, היא היתה כמעט לא קיימת. אישה אחת מרבבה. אישה חסרת ייחוד וחסרת זהות. אישה שכל חייה שאולים מאחרים. *** המקום היחידי בו היתה נחשפת הזהות האותנטית שלה היה בצ´אט. שם, בחסות העולם הוירטואלי, ערב ערב, אל תוך הלילה המתכהה, היא היתה פורצת גבולות ומציירת בצבעים חיים את חלומותיה. הכינוי שלה היה "גדולה מהחיים" ובאמצעותו היתה בונה לעצמה הוויה אחרת הרקומה מאמונותיה ומאווייה הכמוסים ביותר. *** בגיל 35, רעשנית מבחוץ וחלולה מבפנים, ההכרה בחייה המוחמצים הלמה בה.היא התהלכה בין קירותיה ורייקנות מחלחלת אט אט באבריה, מֶאכלת ונוברת ולופתת ומכאיבה כחרב מתהפכת. ההכרה הזו שאבה ממנה את שאריות תאוותה לחיים ומאומה מכל הישגיה לא ניחם אותה עוד. היא הלכה ושקעה בדכאון. דכאון שהעמיק והשתלט עליה. בהדרגה הלכה ונפרדה מהחיים האמיתיים. נטשה את עבודתה, הודיעה על נסיעה ארוכה, קרעה את חוטי הטלפון ממקומם, הסתגרה בדירתה וימים ארוכים שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה עד מעל לראשה, נחבאת מהעולם. גם בצ´אט כבר לא השתתפה. העולם שסגד לזיוף ולתחפושות לא קסם לה יותר. היתה יושבת ובוהה במסך , מכלה אינסוף סיגריות, אדישה לכלי האוכל המזוהמים, לעטיפות החטיפים ולמאפרות המסריחות שהלכו ונערמו לצד המחשב. מבעד לתריסים המוגפים כבר לא הבחינה בין יום ובין לילה והיא נאטמה לתחושות של רעב, עייפות או כאב. מתוך העירפול שעטף אותה הציף אותה אור פתאם. לפתע היא קלטה שקצה בחייה ובאופן מוזר ההארה הזאת הפיחה בה התלהבות וכוחות מחודשים. כן. היא מאסה בחיים האלה והיא תיפרד מהם מכיון שממילא מעולם לא היו שלה. המחשבות הללו עוררו אותה והיא מצאה עצמה מתכננת לפרטי פרטים את הארוע שיחתום את חייה. היא החליטה שהיגיע זמנה להטביע את חותמה בעולם. סוף סוף תהיה לה תרומה ממשית וייחודית: היא תתאבד בצ´אט! בשידור חי! כן! היא תשלח יד בנפשה אל מול פני עולם ומלואו אך לאיש לא תהיה יכולת להתערב בנעשה. עד שיאתרו אותה יחלפו ימים. הם יהיו חסרי אונים והיא תצדיק את כינויה "גדולה מהחיים"! היא תחולל הסטוריה. מאמרים ייכתבו ומחקרים ייערכו אודותיה ואנשים יהגו את שמה בעיניים נדהמות בכל בית בעולם. התוכנית שלה רוממה את נפשה. ברגע של חוסר זהירות היא שיתפה במחשבותיה את חברתה מהצ´אט שכונתה "הבוגדנית". היתה זו בחורה עם הפרעה דו קוטבית שהעריצה את שאולה הוירטואלית וחייה הנועזים והמקוריים. היא היתה שותה בצמא את דבריה. שאולה היתה עמוד התווך שלה ותמכה בה בימי השפל. "הבוגדנית" הופתעה מתוכנית ההתאבדות אך הבטיחה לשתף פעולה ולא לגלותה לאיש. *** ימים ראשונים של ספטמבר. שאולה קבעה את תאריך היעד לערב ראש השנה. "אין מתאים מערב של התחלות לסיים את חיי העגומים" חשבה לעצמה. היא החליטה שבזו הפעם היא תהיה שאולה האמיתי, ללא מחיצות. היא התקלחה שעה ארוכה והתבשמה בבושם קליל ורענן. בתנועות איטיות ורכות לבשה שמלה לבנה פשוטה והשאירה את פניה נקיות מאיפור. לקראת השעה הגורלית מזגה לעצמה יין לבן מקורר בגביע זכוכית דק רגל והיניחה אותו סמוך לצנצנת הגלולות, סם המוות. לאחר מכן בחרה את השיר שיתנגן ברקע. קולה החם והחזק של הזמרת מילא את החדר: "יום אחד אולי אפרוש כנפיים, יום אחד תראה שלא אפחד..." לראשונה בחייה נכנסה לצ´אט בשם שקראו לה הוריה מולידיה - שאולה. איש לא פנה אליה.משועשעת מהאנונימיות הפתאומית שלה צפתה בשורות המרצדות על המסך, תוך שהיא לוגמת מהיין ומזמזמת את מילות השיר...ברשימת המשתתפים קלטה את "הבוגדנית". היא רכנה אל המסך ועקבה אחר מילותיה של חברתה, מנסחת בינה לבינה את המשפטים בהם תפרוץ עוד מעט למסך ותכה בהלם את העולם. לפתע קפאה במקומה. "הבוגדנית", שותפתה לסוד, פתחה בטכס פרידה מהמשתתפים. היא אמרה שאינה יכולה לשאת יותר את מצוקתה ובזה הרגע היא ממיתה את עצמה. שאולה נחרדה. היא קמה מכיסאה מבועתת, תרה בקדחתנות אחר מספר הטלפון של "הבוגדנית". מנהלי הצ´אט הכחולים פרצו למסך והתחננו שכל היודע פרטים על זהותה של "הבוגדנית" ייצור עימם קשר מייד. בהלה אחזה בחדר. המשתתפים כולם ניסו להניא אותה מן הצעד הנואש אולם כעבור דקות ספורות שמה נעלם מן המסך. שאולה ישבה על הכסא בכתפיים שמוטות. המסך הכחלחל השתקף בעיניה הכבויות. היא היציתה עוד סיגריה ואמרה לעצמה : "איזה ח´ירבון. לא רק שנגזר עלי לחיות חיים של אחרים, אפילו המוות היחיד והיחידי שלי נגזל ממני". המוסיקה הוסיפה להתנגן. היא התרוממה בלאות מן הכסא, פתחה את התריסים המוגפים אל הלילה הסתווי ושאפה לקירבה את האויר הקריר הנושא עימו ריח גויאבות, ריח ילדותה. ג´ול
שום דבר בחייה של שאולה לא היה מקורי שלה. החל מן הבלונד על ראשה, עבור דרך הסנדלים האיטלקיים על רגליה שהיתה רוכשת תוך עיון מדוקדק במגאזינים לנשים וכלֵה בטעמיה הקולינריים והמוסיקליים שהיו מוכתבים על פי צווי האופנה. דומה שהכינוי הילדותי "קוף אחרי בנאדם" היה ממש תפור עליה בימיה כתלמידה בבית הספר. תמיד הזדנבה אחרי המקובלים בשיכבה, מעתיקה את גינוניהם וסגנון דיבורם ומחליפה את מושאי הערצתה לפי הנחיית מלכת הכיתה. כנערה היא לא היתה נטולת כישורים. למעשה היתה נבונה ואף קינן בה ניצוץ של כשרון כתיבה. פעם פירסמה סיפור קצר מפרי עטה בעיתון בית הספר שזכה לשבחים, אך החרדה שמא לא תצליח לשחזר את ההישג, כי כך לימדו אותה הוריה, שההצלחה נדבקת לאחרים ולא לנערות שכמותה, חרדה זו גרמה לה לפרסם בשמה יצירות מועתקות מעיתוני נוער, לקוות שאיש לא יבחין בגניבה הספרותית ולבלות אחר כך שעות בספריות בעיר באיתור העיתונים וגזירת הקטעים המועתקים לבל תיתפס בקלונה. את העבודות האקדמאיות שהיקנו לה את התואר הנכסף היא תפרה טלאים טלאים מעבודות שפורסמו בעבר. את כל כשרון הכתיבה שלה השקיעה בעיבוד המאמרים מחדש ובטשטוש עקבות. שום ניתוח מרענן או מסקנה חדשנית לא היה בהן, אבל בזכותן היא שרדה את הלימודים וצלחה את הדרך אל התואר. דירתה השכורה, כמו המלתחה שלה, היתה מרוהטת בערב רב של סגנונות. בכל עת שביקרה אצל חבריה היתה שבה מבתיהם ומועקה של קנאה רובצת בקירבה. תמיד מעונותיהם של אחרים היו נאים בעיניה משלה, מה שהוביל אותה לקניות מיותרות של חפצי נוי שאין דבר המחבר בניהם ואין שום נוי בישיבתם יחדיו. במקומות עבודתה נהגה ללטוש עיניה לתפקידים של אחרים ולחתור תחתם. תמיד היה עולה בידה לשכנע את הממונים עליה שהיא תיטיב למלא תפקידים אלה. אולם כאשר ירשה אותם, נחשפו הבינוניות שלה, ההיצמדות למוכר וחוסר ההעזה או היצירתיות. כך קרה שלמרות ההשקעה בהופעתה, למרות דירתה העמוסה וחייה הפעלתניים, היא היתה כמעט לא קיימת. אישה אחת מרבבה. אישה חסרת ייחוד וחסרת זהות. אישה שכל חייה שאולים מאחרים. *** המקום היחידי בו היתה נחשפת הזהות האותנטית שלה היה בצ´אט. שם, בחסות העולם הוירטואלי, ערב ערב, אל תוך הלילה המתכהה, היא היתה פורצת גבולות ומציירת בצבעים חיים את חלומותיה. הכינוי שלה היה "גדולה מהחיים" ובאמצעותו היתה בונה לעצמה הוויה אחרת הרקומה מאמונותיה ומאווייה הכמוסים ביותר. *** בגיל 35, רעשנית מבחוץ וחלולה מבפנים, ההכרה בחייה המוחמצים הלמה בה.היא התהלכה בין קירותיה ורייקנות מחלחלת אט אט באבריה, מֶאכלת ונוברת ולופתת ומכאיבה כחרב מתהפכת. ההכרה הזו שאבה ממנה את שאריות תאוותה לחיים ומאומה מכל הישגיה לא ניחם אותה עוד. היא הלכה ושקעה בדכאון. דכאון שהעמיק והשתלט עליה. בהדרגה הלכה ונפרדה מהחיים האמיתיים. נטשה את עבודתה, הודיעה על נסיעה ארוכה, קרעה את חוטי הטלפון ממקומם, הסתגרה בדירתה וימים ארוכים שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה עד מעל לראשה, נחבאת מהעולם. גם בצ´אט כבר לא השתתפה. העולם שסגד לזיוף ולתחפושות לא קסם לה יותר. היתה יושבת ובוהה במסך , מכלה אינסוף סיגריות, אדישה לכלי האוכל המזוהמים, לעטיפות החטיפים ולמאפרות המסריחות שהלכו ונערמו לצד המחשב. מבעד לתריסים המוגפים כבר לא הבחינה בין יום ובין לילה והיא נאטמה לתחושות של רעב, עייפות או כאב. מתוך העירפול שעטף אותה הציף אותה אור פתאם. לפתע היא קלטה שקצה בחייה ובאופן מוזר ההארה הזאת הפיחה בה התלהבות וכוחות מחודשים. כן. היא מאסה בחיים האלה והיא תיפרד מהם מכיון שממילא מעולם לא היו שלה. המחשבות הללו עוררו אותה והיא מצאה עצמה מתכננת לפרטי פרטים את הארוע שיחתום את חייה. היא החליטה שהיגיע זמנה להטביע את חותמה בעולם. סוף סוף תהיה לה תרומה ממשית וייחודית: היא תתאבד בצ´אט! בשידור חי! כן! היא תשלח יד בנפשה אל מול פני עולם ומלואו אך לאיש לא תהיה יכולת להתערב בנעשה. עד שיאתרו אותה יחלפו ימים. הם יהיו חסרי אונים והיא תצדיק את כינויה "גדולה מהחיים"! היא תחולל הסטוריה. מאמרים ייכתבו ומחקרים ייערכו אודותיה ואנשים יהגו את שמה בעיניים נדהמות בכל בית בעולם. התוכנית שלה רוממה את נפשה. ברגע של חוסר זהירות היא שיתפה במחשבותיה את חברתה מהצ´אט שכונתה "הבוגדנית". היתה זו בחורה עם הפרעה דו קוטבית שהעריצה את שאולה הוירטואלית וחייה הנועזים והמקוריים. היא היתה שותה בצמא את דבריה. שאולה היתה עמוד התווך שלה ותמכה בה בימי השפל. "הבוגדנית" הופתעה מתוכנית ההתאבדות אך הבטיחה לשתף פעולה ולא לגלותה לאיש. *** ימים ראשונים של ספטמבר. שאולה קבעה את תאריך היעד לערב ראש השנה. "אין מתאים מערב של התחלות לסיים את חיי העגומים" חשבה לעצמה. היא החליטה שבזו הפעם היא תהיה שאולה האמיתי, ללא מחיצות. היא התקלחה שעה ארוכה והתבשמה בבושם קליל ורענן. בתנועות איטיות ורכות לבשה שמלה לבנה פשוטה והשאירה את פניה נקיות מאיפור. לקראת השעה הגורלית מזגה לעצמה יין לבן מקורר בגביע זכוכית דק רגל והיניחה אותו סמוך לצנצנת הגלולות, סם המוות. לאחר מכן בחרה את השיר שיתנגן ברקע. קולה החם והחזק של הזמרת מילא את החדר: "יום אחד אולי אפרוש כנפיים, יום אחד תראה שלא אפחד..." לראשונה בחייה נכנסה לצ´אט בשם שקראו לה הוריה מולידיה - שאולה. איש לא פנה אליה.משועשעת מהאנונימיות הפתאומית שלה צפתה בשורות המרצדות על המסך, תוך שהיא לוגמת מהיין ומזמזמת את מילות השיר...ברשימת המשתתפים קלטה את "הבוגדנית". היא רכנה אל המסך ועקבה אחר מילותיה של חברתה, מנסחת בינה לבינה את המשפטים בהם תפרוץ עוד מעט למסך ותכה בהלם את העולם. לפתע קפאה במקומה. "הבוגדנית", שותפתה לסוד, פתחה בטכס פרידה מהמשתתפים. היא אמרה שאינה יכולה לשאת יותר את מצוקתה ובזה הרגע היא ממיתה את עצמה. שאולה נחרדה. היא קמה מכיסאה מבועתת, תרה בקדחתנות אחר מספר הטלפון של "הבוגדנית". מנהלי הצ´אט הכחולים פרצו למסך והתחננו שכל היודע פרטים על זהותה של "הבוגדנית" ייצור עימם קשר מייד. בהלה אחזה בחדר. המשתתפים כולם ניסו להניא אותה מן הצעד הנואש אולם כעבור דקות ספורות שמה נעלם מן המסך. שאולה ישבה על הכסא בכתפיים שמוטות. המסך הכחלחל השתקף בעיניה הכבויות. היא היציתה עוד סיגריה ואמרה לעצמה : "איזה ח´ירבון. לא רק שנגזר עלי לחיות חיים של אחרים, אפילו המוות היחיד והיחידי שלי נגזל ממני". המוסיקה הוסיפה להתנגן. היא התרוממה בלאות מן הכסא, פתחה את התריסים המוגפים אל הלילה הסתווי ושאפה לקירבה את האויר הקריר הנושא עימו ריח גויאבות, ריח ילדותה. ג´ול
