ר' אביש
מה שהכי פחות אהבתי במשך כל השבוע, הייתה הצפירה שמבשרת על כניסת השבת,
ועוד פחות מכך אהבתי באותה שעה, ללכת לבית הכנסת 'אור הברכה' שם נהג אבא מארי להתפלל בכל ליל שבת,
ואף על פי שאהבתי את השבת, את התפילות, הניגונים, הנקיון,
רציתי באותו זמן רק לברוח, רחוק,
מפני שלאותו בית כנסת היה מגיע להתפלל גם ר' אביש.
הוא לא היה מבוגר, ר' אביש,
בכלל לא,
הוא היה רק מבוגר מהצעיר שהעיף אותו עם סוברתו במעבר חציה,
השאיר אותו עם 100 אחוזי נכות, וברח.
הוא מעולם לא חייך, ר' אביש,
לא היו לו סיבות לעשות זאת,
הוא רק ניסה לפעמים לחייך לילדים שעזרו לו לפתוח את הסידור,
הוא לא הצליח,
אף פעם,
אפילו הזאטוטים הבינו שזה לא מצחיק בכלל.
הוא לא הגיע לבד, כמובן,
אשתו, זלדה, הייתה מביאה אותו על כסא הגלגלים המרופט, מיד שרה,
עד לקיוסק של יוסק'ה שהיה ממוקם מול הכניסה הראשית,
ושם לבקש מאנשים שלא אמרו שהם ממהרים, להכניס אותו לבית הכנסת.
הוא התבייש, מאוד התבייש, ר' אביש,
הוא גם לא ידע איך מתביישים,
ולכן הוא אמר כל מיני משפטים של אנשים שמתביישים ולא יודעים איך מתביישים.
זה היה מביך, מעיק, וקשה לצפיה, ועוד יותר קשה היה להסיט את העיניים,
הייתי גם מחזיק את העיניים פתוח כמה שיותר, ככה הייתי משכנע את עצמי, שאלו לא דמעות חלילה,
מקסימום עייפות או משהו כזה.
זו הסיבה שהכי פחות אהבתי את השעה הזאת מכל השעות שבמשך השבוע,
וזו הייתה גם הסיבה, לתדהמה שאחזה בי לרגע, באותה ערב שבת שראיתי אותו,
הוא ולא אחר,
מחייך,
זה היה רק ברגע הראשון, מכיון שהחיוך שלו היה הדבר הבולט ביותר באותו רגע,
אחר כך ראיתי, שאת כסא הגלגלים החליפה קלנועית חדשה ומעוצבת,
ואת אשתו זלדה, החליף שלט מפח בוהק ומאיר עיניים, עליו כתוב,
בהסכמת הפוסקים, מופעל על ידי גרמא.
זה היה החיוך הראשון שלו שראיתי,
והאחרון,
משום שלא הוי ניחא ליה למרן זילותא דשבת,
ואסרו,
הוא אמר שיש כאן פגיעה בצביון השבת, ומתוך כך יבואו חס ושלום להתיר גם מעליות שבת וכד' רחמנא לשיזבן,
כך הוא אמר.
לשבת הבאה,
כלומר בגליון של ערב שבת, בעמוד הראשון,
הופיע הפסק החדש, שהכה הדים נרחבים בכל חוגי היהדות הנאמנה,
הוא הופיע גם ביומון החסידי, לאחר שהובטח, שכ"ק אדמו"ר שליט"א,
ישא דברים בראשונה בכינוס המועצג"ת המשותף הבא עלינו לטובה.
מרן הורה, מרן פסק,
מרן יירד עוד מעט במדרגות ביתו, היישר אל הקראוון החדש שנבנה לכבודו בחצר הבית,
ויאזין לנעימותיו של החזן הנודע לתהילה, שהגיע במיוחד להניח את רוחו.
ור' אביש,
הוא לא רצה שמישהו יראה את עיניו ויחשוב שהוא בכה,
הוא גם לא ידע איך עושים שאף אחד לא יראה,
ולכן לא ירד מהמיטה בכלל,
אפילו לא לקידוש,
זלדה, אשתו, ישבה במטבח, מביטה בחלות היפות שאפתה לכבוד שבת,
והילדים,
בחדר, שיחקו אבא שהולך לבית הכנסת, ואמא שהולכת לנוח.
מה שהכי פחות אהבתי במשך כל השבוע, הייתה הצפירה שמבשרת על כניסת השבת,
ועוד פחות מכך אהבתי באותה שעה, ללכת לבית הכנסת 'אור הברכה' שם נהג אבא מארי להתפלל בכל ליל שבת,
ואף על פי שאהבתי את השבת, את התפילות, הניגונים, הנקיון,
רציתי באותו זמן רק לברוח, רחוק,
מפני שלאותו בית כנסת היה מגיע להתפלל גם ר' אביש.
הוא לא היה מבוגר, ר' אביש,
בכלל לא,
הוא היה רק מבוגר מהצעיר שהעיף אותו עם סוברתו במעבר חציה,
השאיר אותו עם 100 אחוזי נכות, וברח.
הוא מעולם לא חייך, ר' אביש,
לא היו לו סיבות לעשות זאת,
הוא רק ניסה לפעמים לחייך לילדים שעזרו לו לפתוח את הסידור,
הוא לא הצליח,
אף פעם,
אפילו הזאטוטים הבינו שזה לא מצחיק בכלל.
הוא לא הגיע לבד, כמובן,
אשתו, זלדה, הייתה מביאה אותו על כסא הגלגלים המרופט, מיד שרה,
עד לקיוסק של יוסק'ה שהיה ממוקם מול הכניסה הראשית,
ושם לבקש מאנשים שלא אמרו שהם ממהרים, להכניס אותו לבית הכנסת.
הוא התבייש, מאוד התבייש, ר' אביש,
הוא גם לא ידע איך מתביישים,
ולכן הוא אמר כל מיני משפטים של אנשים שמתביישים ולא יודעים איך מתביישים.
זה היה מביך, מעיק, וקשה לצפיה, ועוד יותר קשה היה להסיט את העיניים,
הייתי גם מחזיק את העיניים פתוח כמה שיותר, ככה הייתי משכנע את עצמי, שאלו לא דמעות חלילה,
מקסימום עייפות או משהו כזה.
זו הסיבה שהכי פחות אהבתי את השעה הזאת מכל השעות שבמשך השבוע,
וזו הייתה גם הסיבה, לתדהמה שאחזה בי לרגע, באותה ערב שבת שראיתי אותו,
הוא ולא אחר,
מחייך,
זה היה רק ברגע הראשון, מכיון שהחיוך שלו היה הדבר הבולט ביותר באותו רגע,
אחר כך ראיתי, שאת כסא הגלגלים החליפה קלנועית חדשה ומעוצבת,
ואת אשתו זלדה, החליף שלט מפח בוהק ומאיר עיניים, עליו כתוב,
בהסכמת הפוסקים, מופעל על ידי גרמא.
זה היה החיוך הראשון שלו שראיתי,
והאחרון,
משום שלא הוי ניחא ליה למרן זילותא דשבת,
ואסרו,
הוא אמר שיש כאן פגיעה בצביון השבת, ומתוך כך יבואו חס ושלום להתיר גם מעליות שבת וכד' רחמנא לשיזבן,
כך הוא אמר.
לשבת הבאה,
כלומר בגליון של ערב שבת, בעמוד הראשון,
הופיע הפסק החדש, שהכה הדים נרחבים בכל חוגי היהדות הנאמנה,
הוא הופיע גם ביומון החסידי, לאחר שהובטח, שכ"ק אדמו"ר שליט"א,
ישא דברים בראשונה בכינוס המועצג"ת המשותף הבא עלינו לטובה.
מרן הורה, מרן פסק,
מרן יירד עוד מעט במדרגות ביתו, היישר אל הקראוון החדש שנבנה לכבודו בחצר הבית,
ויאזין לנעימותיו של החזן הנודע לתהילה, שהגיע במיוחד להניח את רוחו.
ור' אביש,
הוא לא רצה שמישהו יראה את עיניו ויחשוב שהוא בכה,
הוא גם לא ידע איך עושים שאף אחד לא יראה,
ולכן לא ירד מהמיטה בכלל,
אפילו לא לקידוש,
זלדה, אשתו, ישבה במטבח, מביטה בחלות היפות שאפתה לכבוד שבת,
והילדים,
בחדר, שיחקו אבא שהולך לבית הכנסת, ואמא שהולכת לנוח.
