"רק מילה טובה,או שתיים (ויותר מזה)"
יחסית לאחת שנמצאת כבר כמעט שלושה עשורים ב"עסק", עדיין רואים עליה איך היא מתרגשת לפני כל הופעה. היא עולה לבמה, שכל כך אוהבת אותה ומחייכת לצליל מחיאות הכפיים שממנו היא שואבת כוח לשעה וחצי של הנאה בלתי פוסקת. דבר ראשון היא מרגיעה, אומרת ש"שום דבר לא מפחיד", ולא נוגע בך, ואח"כ ישר אומרת לך מילה טובה ולוקחת אותך לטיול בדרך המשי. בשביל להדגים את אהבתה האדירה לקהל שאוהב בחזרה, היא מספרת סיפור על אהבתנו ועל איך שלקחת את ידה בידך והראית לה ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן". היא ממשיכה בלספר על איזו מין ילדה שמסתכלת בתמונה כש"אנחנו היינו עוד ילדות". היא עוברת לאיש ההוא וכנראה שמדובר באריק איינשטיין כי היא שולחת לו ד"ש חם ואומרת לו לצאת מזה. כשהיא מתחילה ממש לרגש, ולא רק בשבתות וחגים, היא עושה מעבר חד ומשתוללת עם המשפט הידוע – לא טוב היות האדם לבדו. כשהיא עוברת לגעגוע בלתי פוסק שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, היא מספרת איך בארבע לפנות בוקר היה קשה לה ללכת לישון, אבל מרגיעה שעכשיו הכל בסדר. הקהל כבר על קוצים כשהיא תופסת את הגיטרה ואומרת ש"האושר הוא הפשע המושלם", אתה ממש מרגיש כמו עבריין אם אתה לא נסחף אל תוך רחבת הריקודים. כשהיא מסיימת ובאה אלינו מאהבה, אנחנו כבר באקסטזה לא נורמלית, ועל-פי ההשתוללות שלה בסוף השיר כך גם היא. כשהיא יורדת מבמה למורת רוחו של הקהל וחרף הצעקות שהיא חייבת להישאר, אנחנו ממשיכים לצעוק ולשרוק ולבסוף היא מתחשבת ונותנת לנו שיר ללא שם כהדרן ומספרת לנו על הבת שלה בשיר שגורם גם לי לרצות להיות אמא. כשהיא שרה את מישהו, הלהקה חוזרת לנגן איתה מחרוזת ברזילאית, והיא אומרת שעד כמה שיש לנו ארץ טרופית יפה, עדיף לבוא לריו או לפחות "עד לאן שהלב לוקח" שזה כמובן לעוד ועוד הופעות שלה בשביל להיות שוב עדים לקסם המדהים. הקהל לא מוותר גם בפעם השנייה שהיא יורדת, היא שוב חוזרת עם השירים הקסומים כמו "הילדה הכי יפה בגן", "וידוי", "אהבה יומיומית", "נעמיד פני יתומים", "עין גדי", "סיפור מותם של עלמה ועלם" ומסיימת כמו תמיד במסע בזמן אל עבר פסטיבל הזמר כשהיא מבצעת את "סליחות" ומשאירה אותך עם ציפייה ורוח להופעה הבאה. הטכניקה והסדר אמנם לא משתנים, אבל יהודית זה כבר סיפור אחר. הייתי עדה לרוב השינויים של הנגנים, כשפיטר רוט הוחלף בעדי הר צבי שגם הוחלף כמה פעמים במיקי ורשאי. גם כשעידו אגמון החליף לתקופה את עמית יצחק ורן שמעוני גם נעדר לתקופה ובמקומו הגיע המתופף האגדי ישראל נחום, לא אמרנו די והמשכנו לפקוד את המופע, כי כשמישהי כמו יהודית רביץ נמצאת על הבמה, וכבר מהרגע הראשון הקול המדהים שלה מחלחל לך אל מתחת לעור, למי אכפת מי מנגן? העיקר שהיא שם ושהיא שרה. ההתבאסות הכי גדולה (והיחידה) שלי מכל המופע היא שגיליתי אותו מאוחר מידי (רק בסוף דצמבר האחרון), ולא עקבתי אחריו מספיק. את "האביב הוא ציפייה דרוכה לאושר" שמעתי פעם אחת בלבד, דבר שגרם לי לכסוס ציפורניים לפחות עד צאת האלבום החדש. האנרגיות של יהודית לא נגמרות, גם אם ההופעה לא מתקדמת על-פי הציפייה שלה, וגם אם מצב הרוח אולי לא בשמיים, היא משתדלת להסתיר את זה כמה שיותר, היא תמיד נותנת אפילו מעבר למה שהיא מסוגלת. הדיאלוג שלה עם הקהל פשוט יפהפה, היא מצחיקה, מרגשת, מתחשבת, מהפנטת ופשוט מקסימה את כל מי שיושב שם. הייתי עדה במהלך ההופעות לנצנוצי עיניים של כמה אנשים מדמעות, והרגשתי לא לבד כשאני גם בוכה בכל הופעה. הצחוק לא שונה מכך. הוא חודר לקהל, וגם כשיהודית מדברת, הקול שלה ממשיך לרגש אותך מעל למצופה. כאשר היא מוקפת בכל כך הרבה אהבה וממלאת אצטדיונים (למשל ההופעה עם גידי גוב ברעננה), היא נותנת לעצמה להשתחרר, לצעוק, לצרוח ולהשתולל – כאילו אין מחר. הפשטות שלה על הבמה, כשהיא באה בדרך-כלל עם חולצה כהה, ג'ינס או דגמ"ח ושרשרת אחת, מעניקה לה יופי נוסף שקוסם יחד עם האווירה והקול, כמה שהיא פשוטה אך בכל זאת כל כך מהממת ומדהימה. כשהיא מחזיקה את הגיטרה, זה נראה כמו מצבה הטבעי, כאילו היא נולדה עם גיטרה ביד, כאילו היא גיטרה. הלחנים המדהימים לטקסטים היפהפיים של יעקב גלעד, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', יענקל'ה רוטבליט, אברהם חלפי וכמובן – שלה, לא מצליחים לעשות לך הפרדה במוח בין הטקסט ללחן. בין הטקסט לבינה. כי כשהיא שרה את זה, זה ברור שזה מה שאלוהים התכוון אליו. כל הנ"ל מתייחס ל"עיבודים חדשים למיטב השירים" אך לא התחלתי בכלל לפרט על המסע המדהים שיהודית לקחה אותי אליו. זה התחיל בזה שהלכתי חצי בהנאה חצי בספק אל עבר תיאטרון "תמונע" בת"א בשביל להיות עדה לעוד קסם שהאישה הזו יודעת לייצר. התיישבתי על המדרגות מחוסר מקום באולם, בין אנשים מבוגרים, צעירים, נוער ואפילו טף, והייתי עדה לשעה וקצת של קסם על חושי שלא ניתן לתיאור בכלל. בתור אחת שגדלה על השיר "תמונה" ומתאר במדויק את ילדותי, המופע הזה נגע לליבי והתאים לי כמו כפפה ליד. לשמוע אותה שרה את שירי הילדות שגדלתי עליהם, מספרת את הסיפורים שעיצבו את האופי שלי והבדיחות שהצחיקו אותי זה היה כמו חלום שלא חשבתי שאי פעם יתגשם. העיבודים המדהימים לשירים כמו "פרש" של ביאליק ו"עייפה בובה זהבה", גרמו לי לרוץ ישר אחרי המופע ולקנות את הדי.וי.די של ההופעה כדי שהקסם הזה יישאר איתי לנצח. זו לא הייתה "סתם" עוד הופעה של יהודית רביץ, זו הייתה ההופעה בהא הידיעה. ההופעה שלקחה אותי למסע קסום אל עבר הילדות שלי שהספקתי לשכוח, אל עבר מחוזות העבר שחשבתי שנשכחו ממני, ועם כל הכאב של לחזור אל עבר הילדות, וזה כואב לפעמים, המסע לקח אותי לשם בצורה הכי טובה שיכולה להיות והשכיח ממני כל כאב שאי פעם היה שם. זו הייתה התאהבות מחדש באישה-ילדה שעומדת מולי על הבמה, שגרמה לי להתאהב גם באישה-ילדה שאני מחדש. זו הייתה חוויה שחלחלה עמוק לתוכי, נתנה לי תשובות על הרבה שאלות שלא ניתנו לי בזמנו, וקירבה אותי אל עצמי בצורה שאיש לא יבין לעולם.
) היה קטע ממש מצחיק, כשמישהי בקהל החליטה לקצר את "הילדה הכי יפה בגן", ויהודית הסתכלה עליה במבט של "הלו... יש עוד בית...", כולנו צחקנו. אפרופו הקהל, אולי זה היה כי ישבתי מקדימה (וקיבלתי סוכריה
) אבל היה נדמה לי שהוא לא מי יודע מה השתתף. אם לשפוט על פי מי שהיה באולם הכניסה, הקהל היה מורכב בעיקר מאנשים מבוגרים, פה ושם כמה ילדים וילדות. רוב האנשים בכלל לא התייחסו לזה שיהודית מבקשת מכולם להרים "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפיים, אחת שתיים שלוש", ולא המשיכו אחרי שהיא חילקה סוכריות. היה אפשר לראות את זה בהדרן של "פרש", שהיא לא ביצעה אותו בצורה מלאה. זה היה די מבאס, אבל כל כך פחדתי שאני לא אכנס לזה שוב, וכן נכנסתי, אז שום דבר לא ממש הפריע לי. עופר היה גדול. כמו תמיד... אחרי ההופעה הלכנו להגיד לה שנהנינו, אני וידיד שלי, והיא הייתה מקסימה. גם אמרתי לה שההופעה ברעננה עם גידי גוב הייתה אדירה ושהיינו באקסטזה. ואני מצרפת כתגובה לכאן משהו שכתבתי, שגם נתתי לה אחרי ההופעה... מי שרוצה - שיקרא ויגיב. מי שלא - זבשל"ו... חח סתם. וניר - אם בא לך לשים את זה במאמרים, מבחינתי זה סבבה. שיהיה לכולם שבוע שקט ונעים! אינשאללה יהיה לנו קצת שקט. "שלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה" מיכל.
... כתבת מקסים ונוגע
