רשמים מלוויה
זו היתה הפעם הראשונה שלי בלוויה. זה לא לגמרי נכון. בהיותי בן 6 נכחתי בלוויה של סבא רבא שלי וכשהייתי בן 13 הייתי בלוויה של סבתא רבא. אבל בימים ההם עוד הייתי קטן מדי, ילד קטן, וכל שאני יכול לזכור עכשיו מאותם אירועים הוא גבים של אנשים גבוהים ומבוגרים ממני. דבר מוזר לקבור מישהו שהכרת. אתה נכנס לחדרון קטנטן, ושם, ממש במרכז החדר, מונחת גופתו על אלונקה. ואתה רואה את כל האדם הזה, את כל הגוף הזה שרק לפני רגע נשם אוויר, עמד על שתי רגליים ותפס נפח בעולם. ועכשיו שוכב על האלונקה מעין גוש. גוש בתכריך שחור. אותו אדם שהכרת, זקוף קומה מכף רגל ועד ראש, נראה עכשיו לא ארוך יותר ממחצית גופו. אולי זה קשה לנו לדמיין אנשים שוכבים. אחרי הכל, כמה פעמים ראיתם מישהו מהקרובים שלכם במצב שכיבה? אתה עומד שם באמצע החדר, חסר אונים, בעוד המזגן מנסה לפזר ללא הצלחה יתרה שאריות מחנק מתוך החדר. ידך מושטת לאחוז בידית האלונקה הקרה כקרח, ועוברת במוחך מחשבה מזוויעה שכך כנראה מרגיש גם אותו אדם שהכרת. קר. האלונקה נישאת החוצה אל האור. הבד השחור נע שמאלה וימינה במדידות כאילו המת מהנהן בראשו לשלילה לאמור: ``לא… אני כבר לא חוזר.`` ויש לך כל הזמן מין הרגשה מוזרה כאילו עוד רגע ייקרע התכריך ומתוכו יקפוץ אדם שמח, ויגיד שהכל בסדר. אבל הראש ממשיך להנהן בשלילה. האלונקה עושה את דרכה עד למקום הקבר. וכמו מטמון שנזרק למצולות, גולשת הגופה מהאלונקה וצונחת לחלל הצר. הלוט השחור מוסר ונגלה לוט לבן, גוף קטן עוד יותר ממקודם ואופפת אותך תחושה משונה שאילו היה האדם הזה חי, לעולם לא היה מצליח להידחק למקום צר כל כך. ואנשים בוכים. את אחר את מתמלא הקבר באדמה, כאילו כדי לכסות ולגונן על המת מכל הקור הזה. המילים של הקדיש מהדהדות באוויר וניתזות מהקבר היישר אל השמיים, מעלה אל האלוהים לבלי לחזור. ואין קול ואין עונה. אנשים מניחים זרים, מקשטים את הקבר, אולי מתוך מסורת, ואולי כדי לא לחזות בתלולית העפר הנוראה הזו שלא מסתירה את האמת מאיש. והטיפות, דמעות נספגות באדמה ומרככות אותה. אומרים שמים שקטים חודרים עמוק. אני חושב שדמעות חודרות עוד יותר. אחד אחד מתחילים אנשים לעזוב את הקבר. שורה ארוכה של ידיים, רגליים ומטפחות. ואז עוזב האדם האחרון ונשאר הקבר שומם. ``את משאירים אותי פה? זהו? נגמרה החגיגה?`` מהדהד קולו של המת בראשה של הדמות המתרחקת… ונותר בית הקברות שומם וריק. ונושאות המצבות את עיניהן ומחכות. ``מתי יגיע עוד אורח?``
זו היתה הפעם הראשונה שלי בלוויה. זה לא לגמרי נכון. בהיותי בן 6 נכחתי בלוויה של סבא רבא שלי וכשהייתי בן 13 הייתי בלוויה של סבתא רבא. אבל בימים ההם עוד הייתי קטן מדי, ילד קטן, וכל שאני יכול לזכור עכשיו מאותם אירועים הוא גבים של אנשים גבוהים ומבוגרים ממני. דבר מוזר לקבור מישהו שהכרת. אתה נכנס לחדרון קטנטן, ושם, ממש במרכז החדר, מונחת גופתו על אלונקה. ואתה רואה את כל האדם הזה, את כל הגוף הזה שרק לפני רגע נשם אוויר, עמד על שתי רגליים ותפס נפח בעולם. ועכשיו שוכב על האלונקה מעין גוש. גוש בתכריך שחור. אותו אדם שהכרת, זקוף קומה מכף רגל ועד ראש, נראה עכשיו לא ארוך יותר ממחצית גופו. אולי זה קשה לנו לדמיין אנשים שוכבים. אחרי הכל, כמה פעמים ראיתם מישהו מהקרובים שלכם במצב שכיבה? אתה עומד שם באמצע החדר, חסר אונים, בעוד המזגן מנסה לפזר ללא הצלחה יתרה שאריות מחנק מתוך החדר. ידך מושטת לאחוז בידית האלונקה הקרה כקרח, ועוברת במוחך מחשבה מזוויעה שכך כנראה מרגיש גם אותו אדם שהכרת. קר. האלונקה נישאת החוצה אל האור. הבד השחור נע שמאלה וימינה במדידות כאילו המת מהנהן בראשו לשלילה לאמור: ``לא… אני כבר לא חוזר.`` ויש לך כל הזמן מין הרגשה מוזרה כאילו עוד רגע ייקרע התכריך ומתוכו יקפוץ אדם שמח, ויגיד שהכל בסדר. אבל הראש ממשיך להנהן בשלילה. האלונקה עושה את דרכה עד למקום הקבר. וכמו מטמון שנזרק למצולות, גולשת הגופה מהאלונקה וצונחת לחלל הצר. הלוט השחור מוסר ונגלה לוט לבן, גוף קטן עוד יותר ממקודם ואופפת אותך תחושה משונה שאילו היה האדם הזה חי, לעולם לא היה מצליח להידחק למקום צר כל כך. ואנשים בוכים. את אחר את מתמלא הקבר באדמה, כאילו כדי לכסות ולגונן על המת מכל הקור הזה. המילים של הקדיש מהדהדות באוויר וניתזות מהקבר היישר אל השמיים, מעלה אל האלוהים לבלי לחזור. ואין קול ואין עונה. אנשים מניחים זרים, מקשטים את הקבר, אולי מתוך מסורת, ואולי כדי לא לחזות בתלולית העפר הנוראה הזו שלא מסתירה את האמת מאיש. והטיפות, דמעות נספגות באדמה ומרככות אותה. אומרים שמים שקטים חודרים עמוק. אני חושב שדמעות חודרות עוד יותר. אחד אחד מתחילים אנשים לעזוב את הקבר. שורה ארוכה של ידיים, רגליים ומטפחות. ואז עוזב האדם האחרון ונשאר הקבר שומם. ``את משאירים אותי פה? זהו? נגמרה החגיגה?`` מהדהד קולו של המת בראשה של הדמות המתרחקת… ונותר בית הקברות שומם וריק. ונושאות המצבות את עיניהן ומחכות. ``מתי יגיע עוד אורח?``