רשמים מאמריקע Take 2
חזרתי בטיסה מהגהינום. 5 שעות מווגאס עד ניו יורק, 5 שעות בטלה במעבר בין מטוס למטוס, ואחר כך עוד 10 שעות הביתה... כשכל הזמן טסים מזרחה - יענו היממה מתכווצת. עכשיו אחת בלילה ואני ערנית לגמרי. זכרתי לנעול נעלי התעמלות נוחות ולשרוך אותן באופן רופף, את כל מה שהיה לי לקחת העליתי למטוס והיה עלי רק תיק קטן. בלאס ווגאס שער הטיסה לניו יורק היה ליד שער הטיסה למילווקי. התיישבתי במקום תצפית נוח על האמריקני מהמיד-ווסט שבא לווסאס ועכשיו חוזר הביתה... וואלה, שכחתי מהמיד-ווסט. מטרוניטות עם שיער בלונד מסודר לגובה ומחוזק בספריי, פוך כחול על העיניים, ג'ינס, נעלי התעמלות וטבעות זהב ויהלומים (או לפחות שינצנצוט כומו שצריך). גברים עבי כרס עם ג'ינס, נעלי התעמלות מעיל רוח וכובע בייסבול. יש להם גם קול כזה כשהם מדברים - קול, לא מבטא... משהו חסר נישוף שקשה לי להסביר בכתיבה צריך להדגים. אלו ממילווקי היו היחידים בכל הטרמינל ש'עשו' סמול-טוק בינם לבינם, סיפרו על עצמם התעניינו בשכנים וצחקו. לא היה שם שמץ של חשדנות. הם העבירו אינפורמציה מאחד לשני על מזג האוויר שמחכה להם: 12 סמ' שלג ועוד סערה אחת בדרך - איזה באסה שמשאירים את השמש והיובש של לאס ווגאס מאחור. חשבתי לעצמי שאולי יש משהו מהפתיחות והתום הזה שאני מתגעגעת אליו. שאם הייתי צריכה להגיע שוב לארה"ב, אני צריכה לסדר שזה יהיה במיד-ווסט או בעיירה קטנה איפה שכולם מכירים את כולם... ומיד אחרי זה חשבתי לעצמי "מה הקטע? את זה יש לך בבית". כן ולא. בבית גם יש לי חשדנות וציניות שהם חפים ממנה. למען האמת נדמה לי שציניות בכלל לא הייתה עוברת מסך איתם. לא ניסיתי - רק נדמה לי. אולי צריכה הייתי לנסות. המפגש עם בני מילווקי הציפו זיכרון. נזכרתי איך כשבאנו לארה"ב והתמקמנו בשכונה - כבר ביום השני באה שכנה עם פאי תפוחים מופלא, הציגה את עצמה: "שלום, אני פני, אני גרה פה לידכם בשכנות - באתי להגיד לכם ברוכים הבאים..." מאז אני מאוד אוהבת פאי תפוחים. גם מאוד אהבתי אמריקאים עד שהטרור קילקל לי אותם. טוב שיש את המיד-ווסט ושהוא נשאר ככה, כמות שהוא.
חזרתי בטיסה מהגהינום. 5 שעות מווגאס עד ניו יורק, 5 שעות בטלה במעבר בין מטוס למטוס, ואחר כך עוד 10 שעות הביתה... כשכל הזמן טסים מזרחה - יענו היממה מתכווצת. עכשיו אחת בלילה ואני ערנית לגמרי. זכרתי לנעול נעלי התעמלות נוחות ולשרוך אותן באופן רופף, את כל מה שהיה לי לקחת העליתי למטוס והיה עלי רק תיק קטן. בלאס ווגאס שער הטיסה לניו יורק היה ליד שער הטיסה למילווקי. התיישבתי במקום תצפית נוח על האמריקני מהמיד-ווסט שבא לווסאס ועכשיו חוזר הביתה... וואלה, שכחתי מהמיד-ווסט. מטרוניטות עם שיער בלונד מסודר לגובה ומחוזק בספריי, פוך כחול על העיניים, ג'ינס, נעלי התעמלות וטבעות זהב ויהלומים (או לפחות שינצנצוט כומו שצריך). גברים עבי כרס עם ג'ינס, נעלי התעמלות מעיל רוח וכובע בייסבול. יש להם גם קול כזה כשהם מדברים - קול, לא מבטא... משהו חסר נישוף שקשה לי להסביר בכתיבה צריך להדגים. אלו ממילווקי היו היחידים בכל הטרמינל ש'עשו' סמול-טוק בינם לבינם, סיפרו על עצמם התעניינו בשכנים וצחקו. לא היה שם שמץ של חשדנות. הם העבירו אינפורמציה מאחד לשני על מזג האוויר שמחכה להם: 12 סמ' שלג ועוד סערה אחת בדרך - איזה באסה שמשאירים את השמש והיובש של לאס ווגאס מאחור. חשבתי לעצמי שאולי יש משהו מהפתיחות והתום הזה שאני מתגעגעת אליו. שאם הייתי צריכה להגיע שוב לארה"ב, אני צריכה לסדר שזה יהיה במיד-ווסט או בעיירה קטנה איפה שכולם מכירים את כולם... ומיד אחרי זה חשבתי לעצמי "מה הקטע? את זה יש לך בבית". כן ולא. בבית גם יש לי חשדנות וציניות שהם חפים ממנה. למען האמת נדמה לי שציניות בכלל לא הייתה עוברת מסך איתם. לא ניסיתי - רק נדמה לי. אולי צריכה הייתי לנסות. המפגש עם בני מילווקי הציפו זיכרון. נזכרתי איך כשבאנו לארה"ב והתמקמנו בשכונה - כבר ביום השני באה שכנה עם פאי תפוחים מופלא, הציגה את עצמה: "שלום, אני פני, אני גרה פה לידכם בשכנות - באתי להגיד לכם ברוכים הבאים..." מאז אני מאוד אוהבת פאי תפוחים. גם מאוד אהבתי אמריקאים עד שהטרור קילקל לי אותם. טוב שיש את המיד-ווסט ושהוא נשאר ככה, כמות שהוא.
