רשלנות הצוות הרפואי
זוגת הייתה בת יחידה לאישה שנפטרה לפני כשנה וחצי, לאחר מחלת לב קשה שנמשכה כמה שהים. האב אינו בתמונה. בחודש האחרון לחייה האם היתה מאושפזת (מונשמת ומורדמת) במחלקת טיפול נמרץ באחד מבתי החולים בירושלים. בעת הקבלה למחלקה, התבקשנו להשאיר מספר טלפון נייד ליצירת קשר במקרה חירום. את המספר הם כתבו על הגליון היומי והעתיקו אותו יום אחר יום לגליון החדש. איפשהו במהלך השבוע השני, האדם שביצע את פתיחת הגליון היומי העתיק את המספר באופן שגוי. ביום בו מתה האישה, בשעות הבוקר כשהיה ברור שמצבה מתדרדר במהירות, הם ניסו ליצור קשר עם חברתי, אך כמובן - המספר היה שגוי (אף אחד לא חשב אפילו להסתכל בגליונות של השבועות הקודמים...). אימה של זוגתי מתה ב-1 בצהריים, והם התקשרו אלינו רק ב-8 בערב לאחר שהצליחו להשיג את המספר. כשהגענו לאחר כ-20 דקות, נאמר לנו שהגופה כבר הועברה מהמחלקה, ואם אנחנו רוצים לראותה כדי להפרד, נאלץ לחכות לאיש הביטחון. איש הבטחון עצמו הגיע לאחר כשעה (ושעה, במצב כזה, ממש לא קל לחכות), לקח אותנו לחדר המתים שם היא הייתה במגירה עטופה לחלוטין בסדינים הדוקים. איש הבטחון לא הרשה אפילו לגלות את פניה, כך שגם להפרד כמו שצריך לא יכולנו. זוגתי חייה עם הטראומה הזו עד היום, ורגשות האשם על כך שלא הייתה לצד אימה כשמתה מפריעים לתפקוד היומיומי שלה. מכתב להנהלת בית החולים לא הניב אפילו מכתב התנצלות. יש מה לעשות במקרה כזה, ובהתחשב שכבר חלפה שנה וחצי? (רק עכשיו זוגתי הצליחה להפנים את העובדה שהאשמה בדבר הייתה של בית החולים ולא שלה, ולנסות לפעול בנושא).
זוגת הייתה בת יחידה לאישה שנפטרה לפני כשנה וחצי, לאחר מחלת לב קשה שנמשכה כמה שהים. האב אינו בתמונה. בחודש האחרון לחייה האם היתה מאושפזת (מונשמת ומורדמת) במחלקת טיפול נמרץ באחד מבתי החולים בירושלים. בעת הקבלה למחלקה, התבקשנו להשאיר מספר טלפון נייד ליצירת קשר במקרה חירום. את המספר הם כתבו על הגליון היומי והעתיקו אותו יום אחר יום לגליון החדש. איפשהו במהלך השבוע השני, האדם שביצע את פתיחת הגליון היומי העתיק את המספר באופן שגוי. ביום בו מתה האישה, בשעות הבוקר כשהיה ברור שמצבה מתדרדר במהירות, הם ניסו ליצור קשר עם חברתי, אך כמובן - המספר היה שגוי (אף אחד לא חשב אפילו להסתכל בגליונות של השבועות הקודמים...). אימה של זוגתי מתה ב-1 בצהריים, והם התקשרו אלינו רק ב-8 בערב לאחר שהצליחו להשיג את המספר. כשהגענו לאחר כ-20 דקות, נאמר לנו שהגופה כבר הועברה מהמחלקה, ואם אנחנו רוצים לראותה כדי להפרד, נאלץ לחכות לאיש הביטחון. איש הבטחון עצמו הגיע לאחר כשעה (ושעה, במצב כזה, ממש לא קל לחכות), לקח אותנו לחדר המתים שם היא הייתה במגירה עטופה לחלוטין בסדינים הדוקים. איש הבטחון לא הרשה אפילו לגלות את פניה, כך שגם להפרד כמו שצריך לא יכולנו. זוגתי חייה עם הטראומה הזו עד היום, ורגשות האשם על כך שלא הייתה לצד אימה כשמתה מפריעים לתפקוד היומיומי שלה. מכתב להנהלת בית החולים לא הניב אפילו מכתב התנצלות. יש מה לעשות במקרה כזה, ובהתחשב שכבר חלפה שנה וחצי? (רק עכשיו זוגתי הצליחה להפנים את העובדה שהאשמה בדבר הייתה של בית החולים ולא שלה, ולנסות לפעול בנושא).