רשימת המתנה נצחית
כל פעם. יודעת- אני ארים מתישהו את הטלפון. מתישהו זה יקרה. זה לא יקרה בלי זה.
אשפוז שני. כי אני יודעת שלא אצליח בבית.
ואז אני חושבת על רשימת ההמתנה. ועל איך אני אתחרפן. בזמן הזה.
ועל איך בא לי "לפי הסטטיסטיקה" להיות במצב הרבה יותר גרוע מפעם קודמת
כדי מה- כדי להתקדם?!
מה יש לי?! למה הראש שלי נזקף בחולניות למען מטרה של בריאות?!
ועדיין. הזהירו אותי, פמפמו לי. "את רוצה להמשיך להיות חולה? תחזרי במצב גרוע יותר. את רוצה להמשיך להיות חולה? תחזרי במצב גרוע יותר
עד שנשמע כאילו אין לי בכלל אפשרות לחשוב אחרת.
איך כל הבנות בקבוצה סיפרו על "ההכנות" שלהן לרשימת המתנה. איך אחת סיפרה שהכל טוב איתה והיא עכשיו אוכלת כמו שצריך ודברים בריאים וכולה מתפרקת עוד שנייה ועומדת ומטיפה לי.
ואז מספרת איך היא "הכינה" את עצמה לךאשפוז ונתנה להפקרות לנצח.
ובפנים אני פוחדת. אני לא רוצה.
בפנים אני כבר יודעת מה מחכה לי. אני לא הולכת כעיוורת, אני לא נדחפת על ידי ההורים, וזו רק החלטה שלי הפעם.
אבל למי שחייתה כילדה קטנה שרק מקשיבה ודורשת שיפקדו עליה, כדי לא לחשוב בגדול. כדי למרוד במערכת ובעצמה, פתאם נמצאת בלי המשחק האקשני הזה. והיא פוחדת עד לקיפאון.
אז הטלפון לא מורם. עוד יום. עוד יום.
גם ככה הוא ורם. גם ככה תהיה המתנה. וגם ככה אני אתחרפן.
אני בטוחה שתוכלו להזדהות. זו חלק מה"גאווה" החולנית של מישהי שחושבת שזה הטופ שהיא מסוגלת להתגאות בו כי היא כל כ ך שפלה.
אז בנתיים נהיה לי רע ורע. אני עושה לי רע ורע. אני. אבל לא אני. אני מבולבלת. אני רוצה טלפון. אני רוצה להשתקם. אני רוצה להתפכח. אני לא רוצה לגמור כמבוגרת שלא עשתה כלום שהיא אוהבת ולא נתנה מה שהיא יכולה לתת ונשארה צמאה עד שיבשה וכבר אין סיכוי.
ומצד שני, הסיוט הזה מופיע לי בכל חלום ורגע, מבקש להפוך לסיפור שלי. סיפור ההמתנה.
ו.... אוף. אני צריכה לשתוק.
כל פעם. יודעת- אני ארים מתישהו את הטלפון. מתישהו זה יקרה. זה לא יקרה בלי זה.
אשפוז שני. כי אני יודעת שלא אצליח בבית.
ואז אני חושבת על רשימת ההמתנה. ועל איך אני אתחרפן. בזמן הזה.
ועל איך בא לי "לפי הסטטיסטיקה" להיות במצב הרבה יותר גרוע מפעם קודמת
כדי מה- כדי להתקדם?!
מה יש לי?! למה הראש שלי נזקף בחולניות למען מטרה של בריאות?!
ועדיין. הזהירו אותי, פמפמו לי. "את רוצה להמשיך להיות חולה? תחזרי במצב גרוע יותר. את רוצה להמשיך להיות חולה? תחזרי במצב גרוע יותר
עד שנשמע כאילו אין לי בכלל אפשרות לחשוב אחרת.
איך כל הבנות בקבוצה סיפרו על "ההכנות" שלהן לרשימת המתנה. איך אחת סיפרה שהכל טוב איתה והיא עכשיו אוכלת כמו שצריך ודברים בריאים וכולה מתפרקת עוד שנייה ועומדת ומטיפה לי.
ואז מספרת איך היא "הכינה" את עצמה לךאשפוז ונתנה להפקרות לנצח.
ובפנים אני פוחדת. אני לא רוצה.
בפנים אני כבר יודעת מה מחכה לי. אני לא הולכת כעיוורת, אני לא נדחפת על ידי ההורים, וזו רק החלטה שלי הפעם.
אבל למי שחייתה כילדה קטנה שרק מקשיבה ודורשת שיפקדו עליה, כדי לא לחשוב בגדול. כדי למרוד במערכת ובעצמה, פתאם נמצאת בלי המשחק האקשני הזה. והיא פוחדת עד לקיפאון.
אז הטלפון לא מורם. עוד יום. עוד יום.
גם ככה הוא ורם. גם ככה תהיה המתנה. וגם ככה אני אתחרפן.
אני בטוחה שתוכלו להזדהות. זו חלק מה"גאווה" החולנית של מישהי שחושבת שזה הטופ שהיא מסוגלת להתגאות בו כי היא כל כ ך שפלה.
אז בנתיים נהיה לי רע ורע. אני עושה לי רע ורע. אני. אבל לא אני. אני מבולבלת. אני רוצה טלפון. אני רוצה להשתקם. אני רוצה להתפכח. אני לא רוצה לגמור כמבוגרת שלא עשתה כלום שהיא אוהבת ולא נתנה מה שהיא יכולה לתת ונשארה צמאה עד שיבשה וכבר אין סיכוי.
ומצד שני, הסיוט הזה מופיע לי בכל חלום ורגע, מבקש להפוך לסיפור שלי. סיפור ההמתנה.
ו.... אוף. אני צריכה לשתוק.
