וגישה שלישית.
גם אני חושב שהגישה החדשה היא טרחנית וצדקנית ורעה. אבל לא מהסבות שהועלו. לדעתי- זכותו של אזרח להיות מסוגל להגן על עצמו, והאקדח ברשיון- הוא המתאים ביותר לכך. ומה ההגיון כאשר חייל, או איש מילואים, מחויב לצאת הביתה עם נשק אוטומטי, אבל אינו "אחראי מספיק" כדי להחזיק באקדח? ומדיניות חדשה זאת- חלה, בעצם, רק על האזרחים שומרי החוק. לעברינים שממילא לא יקבלו רשיון, וכן מחזיקים בנשק- היא לא משנה. אבל גם הטענה "לא הוגן כלפי המתנדבים" אינה רלונטית. הרי מלכתחילה- הסמכות לתת רישיון פרטי לא היתה בידי המשטרה. רק לאשר, להמליץ, או, בעצם, לא להתנגד. ולהתנדב במשך שנים רק כדי להשיג הרשיון- רעיון טפשי, לדעתי. כבר הרבה יותר קל, פשוט (וגם מהיר)- להתקבל לעבודה (אפילו חלקית) בחברת שמירה, או לשנות כתובת מגורים לכזאת ש"מזכה" ברשיון.
