רשומות מערכת אקזלטד

[נוקס]

המצוד הפראי - רשומות מערכת אקזלטד

סודות השלג האדום אי אפשר לברוח מעצמך - סיפורו של משק-כנף-ציפור(רשומת משחק)ימים כאלה גורמים לו להרהר באשתו. האמת, שכמעט כל יום גורם לו להרהר באשתו. זו הסיבה שהצטרף ל"צייד". הפעמים היחידות שדעתו מוסחת, היא בכל אותם מבצעים מלאי סכנה, בהם ההתרגשות ממלאה אותו, ומצליחה לדחוק הצידה, לזמן מוגבל, את דמותה של נלה. נלה... זו השנה השביעית מאז פטירתה. הוא איבד את אבדן הימים כבר לפני ארבע שנים. מה זה משנה בעצם? כאשר הכנף שלהם נאלצה להתפצל, רק לפני מספר ימים, הוא לא עיכל את משמעות הדבר. רק לאחר שהמריאו אל עבר שמי התכלת האינסופיים, שטים באיטיות צפונה ליעד שאת שמו לא זכר, הבין לפתע את פירוש הדבר. ברגע אחד הוא הפך מקצין בכיר מן המניין, למשנה בפיקוד על טאלון שלם. מאה עשרים וחמישה חיילים שרים למרותו, והוא לא ממש יודע מה לעשות. את יהבו הוא תלה בטפט קוטוס. דם-דרקון שעוד הכיר מתקופתו בבית הוריו, בית טפט. קוטוס היה הטיפוס של המנהיג הצבאי. סמכותי, ספרטני, ענייני. משק-כנף-ציפור היה טיפוס מסוג אחר. כישוריו החברתיים היו אישיים יותר. הוא ידע כיצד לפתות את הרוזנת למיטתו, כיצד לדוג פיסות מידע קריטיות מתוך דיבורו המתרברב של לגיונר צעיר. אבל לפקד על צבא? את התפקיד הזה הוא ייעד לקוטוס. הבעיה היחידה הייתה שקוטוס בילה את מרבית זמנו עתה בבטן האוניה, מקיא את נשמתו אל תוך חבית דגן ריקה ומלמל נבואות כפירה חסרות משמעות. מעל משק-כנפי-ציפור בדרג הפיקודי עמד קותאק טולאר. דם-דרקון מגעיל באופיו אשר הכישורים בזכותם הגיע לתפקיד עדיין עמדו כחידה עבור משק-כנף-ציפור. גם ככה הקצין רם הדרג לא נראה בשום מקום על סיפון הספינה המעופפת, ומשק-כנף-ציפור החליט להיצמד לאדם היחיד אשר עוד הרגיע אותו בסמכותו המגוננת. קפטן הספינה, דם-דרקון מרשים ואצילי בשם ססוס סומא. טיפוס שתקן משהו. או שסתם המעיט בדיבור בסביבתו של משק... עשן החל להיתמר ממרחק. משק-כנף-ציפור אימץ את עיניו, אך המחזה היה לא ברור. נראה כי המנזר אשר היה יעדם נמצא בקרבת השריפה המתחוללת, אך קשה היה לקבוע אם העשן בוקע מהיער הסמוך, או מהמנזר עצמו. ככל שהתקרבה הספינה אל העשן החלה התמונה להתבהר, אך עדיין קשה היה לקבוע בוודאות את המתרחש. שקיעה-אדומה-מאחורי-הר, נזיר ענק אשר בחברתו טייל משק-כנף-ציפור לאחרונה הודיע את הקביעה הסופית: אנחנו נכנסים לאזור קרב. על הקרקע במרחש נראו צריפי העץ הסמוכים למנזר עולים באש ועשרות דמויות קטנטנות התרוצצו כה וכה, נאבקות האחת בשניה. משק-כנף-ציפור הביט בשאלה בקפטן סומא שעמד לידו וזה החזיר לו תשובה במבט, כאילו אומר: "אתה הקצין פה." משק-כנף-ציפור צעק מה שנראה לו כמו פקודה והודיע למש"ק האחראי כי הכוננות הועלתה ברגע זה. כולם נקראו אל הנשק, ועמדו מוכנים. כאשר התקרבה הספינה למנזר היה ברור לכולם כי קרב עומד להתחולל. הדמויות על הארץ התבהרו וניתן היה עתה לראות, מי הוא האויב אתו מתמודדים אנשי המקום. אנשי חיה. בייאושו תפס משק-כנף-ציפור את אחד הנגרים אשר חיכו על הסיפון ושלח אותו לחפש אחר טולאר, הקצין הראשי. ההמולה געשה סביבו, והוא החל להרגיש את מה שידע שיבוא - הוא מאבד שליטה. הזיכרון נעשה מעורפל למשך אותן דקות ארוכות בטרם פגעה הספינה בקרקע. משק-כנף-ציפור מצא עצמו מאובן מאימה כאשר שאגה איומה בקעה מבין עצי היער הסמוך. רק שניות ספורות לפני ההתרסקות הצליח הדם-דרקון האומלל לשוב לעשתונותיו ולזנק מהסיפון. מולו על הקרקע ראה כיצד אנשי החיה, יצורים מבחילים שחציים זאבים וחצים בני אדם, משסעים לגזרים את בני האדם אשר חיו פה בשלווה רק ימים מספר קודם לכן. הוא שלף את כוכב הג'ייד שלו ושלח שלושה שוריקנים קסומים, מתוך האוויר אל תוך חזם של שלושה אנשי זאב סמוכים. הוא החל להרגיש חזק. יש משהו בלקיחת חייו של יצור אחר, אשר מקנה בגוף תחושה חולנית של עוצמה. הוא שנא את זה. אבל האדרנלין כבר החל לזרום. משק-כנף-ציפור זימן אליו את אחד הכוחות הטמונים בגופו ופרץ בריצה מזדגזגת מטורפת בין אנשי החיה שסביבו, מותיר אחריו שובל דק של אש בקרקע הלחה. שלושה אנשי חיה נוספים נפלו תחת ידו כאשר הבחין בזווית עינו בעלה-נמוג, דם-דרקון אשר משק-כנף-ציפור טרם עמד על טיבו, נע בצעד בטוח לכיוון היער. אותו יער ממנו בקעה השאגה. מבלי לחשוב יותר מדיי, טס משק-כנף-ציפור, מלווה בשובל האש, לכיוון היעד אליו פונה חברו לצוות. שם. בין שברי עצים ושלג מוכתם בדם, שכב אחד היצורים המתואבים ביותר שראה איש מעודו. אנאתמה, ראשו הענק דומה לזה של זאב והוא מתנוסס מעל גוף כביר בגובה של שלושה וחצי מטרים. מבטנו עוד בוקע חרטום הספינה, אשר קפטן סומא, בייאושו, הדהיר אל תוכה רגע לפני שפגע בקרקע הקשה. האנאתמה, למרבה הזוועה, נראה רחוק מלהיות מת, וזאת למרות הכידונים הנשלחים, מתסובבים וננעצים, מתוך חרטום הספינה הזקור. ועלה נמוג צעד היישר לכיוון המפלצת. משק-כנף-ציפור החל לרוץ כמטורף בין העצים, שולח כוכבי ברזל קסומים מתוך ידו, לא מצליח אפילו לסרוט את היצור הכביר בעוד עלה-נמוג עשה מה שנראה כניסיון לנעוץ את חניתו בבטנו של היריב המפלצתי. בתנועה כמעט מבטלת, הזדקף הענק על רגליו והטיח את אגרופו בחזהו של עלה נמוג, פוצע אותו בעזרת כלי זין שמשק-כנף-ציפור פשוט לא הצליח לזהות מבין הסחרור של ריצתו. דבר אחד הוא כן הצליח להבין. זו אינה המכה האחרונה. בתפנית פתאומית של כיוון ריצתו, עשה משק-כנף-ציפור את מה שמעולם לא האמין שיעשה. הוא רץ היישר לכיוון המפלצת, תופס בדרכו ברצועות הכתפיים של שריונו של עלה נמוג. במהירות שאינה אנושית עשה משק-כנף-ציפור ארבעה צעדים לאורך גופו של הענק, רץ היישר לכיוון הראש הענקי ולוע הזאב הפעור. הענק, כאילו צפה את המתרחק, החל להעוות קלות ומשק-כנף-ציפור הבין כי בשניה הקרובה משהו עומד לקרות. עשרות כידונים בקעו מגופו של הענק, חודיהם פונים לבתר את שני דמי-הדרקון הרצים ממש בתוך גוב האריות. ברגע האחרון לפני הפגיעה, הספיק משק-כנף-ציפור להשלים את תמרון ההצלה שלו וזינק כמו קליע, מעקל את גופו בין הכידונים הנשלחים, אל עבר ספינת האוויר הרוסה ששכבה בסמוך. בעודם באוויר, הספיק לראות כיצד עלה-נמוג, עדיין חדור רוח קרב, שולח את חניתו לאחור, וכיצד זו מתארכת לפתע פי שלוש מאורכה וננעצת בכוח בכתפו של האנאתמה הענקי...

 

[נוקס]

המשך סיפורו של כנף ציפור...

השניים התגלגלו על העשב הרך, משאירים את שרידי הספינה החרבה בינם לבין הענק. החנית, נשארה נעוצה בכתפו. לרגע נשמו השניים בכבדות, כאשר הענק החל להזדקף על רגליו ולצעוד לעברם. משק-כנף-ציפור ידע שיוכל להתחמק, אבל מה על חברו הפצוע? מבין העצים בקע לפתע שקיעה-אדומה. מניף את מקל המלחמה שלו אל על ומנחיתו בעוצמה על כתפו של הענק. קול ריסוק נשמע כאשר זו יצאה ממקומה. מכה נוספת החטיאה את מטרתה והענק זכה להציג את כוחו. משק-כנף-ציפור ועלה נמוג בהו תשושים במחזה. קשה היה לדעת מי מהצדדים מנחית מכות נוראיות יותר על יריבו, אך משק-כנף-ציפור חשש ששקיעה-אדומה יהיה הראשון שייתעייף. פיצוץ אדיר של אש שניתח משמיים הסתיר את שדה הראייה, אולם משהתפזר העשן נראה כי שני הלוחמים אפילו לא חשו בקסם העוצמתי שהושלך לעברם. מכה נוספת בכתפו של האנאתמה וזו השמיעה צליל ריסוק אשר העיד על כך שיצאה מכלל פעולה. במרחק נראו שאר דמי-הדרקון מארגנים את בני האדם למבנה התקפי, מתכוננים לשעת הכושר כדי לשגר עשרות חצים אל עבר גופו של היצור המתועב. נותר רק למשוך זמן... משק-כנף-ציפור החליט לנסות את מזלו בשנית. בריצה אדירה, בוער באורה של הילת האנימה שלו, טס משק-כנף-ציפור אל עבר הענק. ידיו נשלחו קדימה, אוחזות בבדל בגדו של היצור ומושכות את גופו הדקיק של משק-כנף-ציפור מעלה. כאשר חלף דם-הדרקון מעבר לכתפו של האנאתמה, הספיק לשלח בעיטה חזקה אל תוך אפו של זה. ספק אם האנאטמה אפילו הרגיש את המכה, אבל לא זו הייתה מטרתו של משק-כנף-ציפור. היצור התעצבן. זרוע עצומה, אשר נהפכה באחת למערבולת מסתחררת של להבים, נשלחה לעברו של משק-כנף-ציפור. דם-הדרקון הצליח להחליק ברגע האחרון בין רגליו של הענק ולחמוק ללא פגע. אולם כאשר הזדקף בצד השני, מתכונן לצאת לתמרון חמיקה נוסף, היכתה בו לפתע היד הענקית. בתחילה הרגיש רק כאב חד בחזה. כאילו אלפי נמלים אדומות מכרסמות לו את העור ופנימה. אחר הרגיש שהוא מרחף. האוויר המקפיא היכה בפניו ושום קרקע לא נראתה תחת כפות רגליו המחפשות. ואז התרסק. ארבעים מטרים מהמקום בו חבט בו האנאתמה. כשהרים את מבטו המטושטש, ראה סביבו את חצי המעגל של הקשתים המתכוננים. הוא חייך אליהם ברפיון והעיף מבט אל היער. האנאתמה עוד היה שם, ומשק כנף ציפור ניסה לגרור את עצמו בחזרה לשדה הקרב. חבריו עוד זקוקים לעזרתו. עדיין מונע בכוח הצ'ארם שהפעיל קודם לכן, גמע משק-כנף-ציפור את חצי המרחק בפחות משנייה. כאשר לפתע ראה את האנאטמה בוקע מתוך העצים, דמותו כשל שור ענקי, והוא שועט בקרניים מורמות אל עבר דם הדרקון הפצוע. בשינוי כיוון פתאומי החל משק-כנף-ציפור לרוץ אל עבר חוליית הקשתים המחכה. רק אימתו המשתקת מונעת ממנו מלצרוח בקול. משב רוח פתאומי הניף אותו באוויר, ומתח חצים הוטס פתאום מכיוון החוליה המחכה, ננעץ בגופו האדיר של האנאטמה החייתי. האנאטמה כרע על מקומו, משטתח ממהירות ריצתו אפיים ארצה. הקשתים החלו סוגרים עליו מעגל דומם, כאשר בראשם עומד, מבליט את חזו בגאווה, קותאק טולאר, הקצין הבכיר. משק-כנף-ציפור הביט במתרחש ממחוץ למעגל. לפתע שב אליו בטחונו. את הסיטואציה הזו הוא מכיר. חקר שבויים הוא אחד הכישורים אליהם אומן במיוחד במסגרת תפקידו, ונראה כי סוף סוף נוצרה הסיטואציה ההולמת באמת את כישוריו. הוא פרץ מבין המעגל ונעמד מול האנאטמה, מתעלם ממבטו מזרה האימה של טולאר החרד לכבוד מעמדו. "מה חיפשתם פה?" שאל משק-כנף-ציפור את היצור. היצור הביט בו בבוז. "לא תמשיכו לזהם את הארץ הזו עוד זמן רב." ענה, כאילו בתשובה מוכנה מראש. משק-כנף-ציפור הביט לצדדים וראה לפתע כי משהו אינו כשורה. עינייהם של החיילים המביטים באנאתמה נראו לפתע שונות. לא דרוכות ונחושות בשנאתן לתואבה המהלכת הזו, אלא רחמניות ומבינות. כאשר החזיר מבטו אל היצור הבין את פשר המבט. מולו לא עמד עוד האנאטמה, כי אם קפטן ססוס סומא. מפקד ספינת האוויר. הוא נראה פצוע ומסכן, ומשק-כנף-ציפור הרגיש כיצד רחמיו נכמרים על הקצין. הוא ניער את ראשו. לא ייתכן. משק-כנף-ציפור ראה את סומא מת. עומד בחרטום האונייה המרוסקת, לבו מנוקב ופניו מועכלות בחומצה שמקורה לא ברור. זה היה היצור, מפעיל את קסמיו השפלים בניסיון להציל את עורו העלוב. הוא צעק, אך היה מאוחר מדיי. הייצור זינק על טולאר, יורק עליו ריר שחור וחומצתי בעוד שזה מצליח, רק ברגע האחרון, להרים את ידו ולגונן על עיניו. משק-כנף-ציפור שחרר שוריקן אל עבר גרונו של היצור אך לא הצליח לחדור את עורו העבה. מבין השורות כשלה לפתע דמות אל תוך המעגל. טפט קוטוס, הקצין הקודח, הניף את חרבו בטירוף מקודש ונעץ אותה עמוק בתוך כתפו של האנאתמה. האנאתמה כשל ומת. בלי מילות סיום, בלי חרחורי גסיסה. פשוט מת מת מת. משק-כנף-ציפור כשל על ברכיו אל מול הייצור. החיילים נשאו על כפם את קוטוס, מריעים לו מאחור, אך קולותיהם נשמעו כמו הד מרוחק. זו הייתה הפעם הראשונה בה פגש משק-כנף-ציפור אנאתמה. בלבו הוא קיווה שזו גם הפעם האחרונה. סוף מפגש ראשון. משק-כנף-ציפור מעלה נקודה אחת לאומץ.

 

[נוקס]

תיעוד מפיו של "עלה נמוג"

הרוח הקרירה תמיד עשתה לי טוב, להרגיש את האוויר מסביב, הפעם היה קר מידיי כדי להיות בחוץ והצפיפות בחדרים הייתה בלתי נסבלת... שתי ספינות האוויר חוצות את השמיים בדרכם אל הצפון, האנשים זעים באי נחת וקור. אני בחוץ, משקיף על סילסולי העשן - יש צרות באופק ואנו מתקדמים היישר לשם, יש קריאות קרב באוויר הכוננות ארוכה... האדמה לבנה, אירוני הדבר - מזכיר לי שמיכה הנפרסת לחמם - אנו רואים את הלחימה, אנשי חיה בותרים באנשי המסדר, יש לי תחושה לא נוחה אני יודע כי צופים בנו, אני חש איך המבט חודר אלי, אני מתכופף קדימה מעבר לסיפון ומביט אל תוך היער, אני מחליף מבטים עם דבר נסתר... אנשי החיה הם לא היחידים על הקרקע, יש מי ששולט בהם... והוא ממתין... לנו... אנו ארבע - מחזיקים ידים ואחד את השני איננו מכירים ונראה כי במהרה נהפוך חברים טובים לנשק ולכאב... אנו קוראים לחיילים לעלות לסיפון. אני מתרכז וכופה על העולם לשמוע למרותי - לרגע קט - עולה בי אותה תחושה מעקצצת, כי אני והעולם אחד הם והוא עונה לרצונות לבי, הפעם מדובר בכוח, יש לחימה על הקרקע שאליה אנו צוללים, אני מביט בחבריי... ועוצם את העיניים... לא ניתן לתאר במילים את העוצמה העוברת ממני אליהם, תחושה זו היא דבר ששום בן תמותה לא יוכל לדעת עד לסוף חייו... לרגע שקט... ואז העולם מתחיל להשתולל מסביב, יש שאגה מתגלגלת המגיעה לכיוון הספינה שלו, אנשים רצים סביב ואז גל קול אדיר מטלטל את ספינתינו יש אנשים מהסיפון העפים למטה, ידינו עדין אחוזות אולי באימה אולי באי רצון להלחם בקרב, כמו בכל קרב מדובר בחיי ובמותם של הסובבים אותי... דמות צונחת מהחלק העליון של הספינה, אני נוטים הצידה, סומא אוחז בהגה בחוזקה, אני מביט למעלה, יש קרע בבדים המחזיקים אותנו, אני משחרר את ידי מהאחיזה ורואה איך משק כנפי ציפור קפוא מהאימה... אני מזנק אל החבלים, ממהר לטפס מעלה לפני שהחור יגדל וימשיך להקרע, הרוח מגיע מכול הכיוונים מאיימת לנתק אותי, אני מתפלל אל דרקון האוויר לאפשר לי להגיע אל הקרע, נראה כי הוא שמע את תפילתי ולשבריר מחשבה נעצרת הרוח - אני מנצל את הפרצה... הספינה צוללת מטה, כעלה נדף הנישא ברוח, אני מביט אל סומא, הוא קפוא במקומו ולא זז... הקרע... אני רואה כיצד הוא גדל ונפתח מול עיניי, אני מביט על ידי ומשנה את יעודה - היא כבר לא נועדה לאחוז חפצים אלא לתפור, אני מתחיל לתפור ורואה איך הקרע נסגר לו אט אט בעוד הספינה הפגועה צוללת מטה מטה... הקרע סגור ומאוחר מידיי להתפלל לתקווה, סומא לפתע מתעורר ממעין תרדמה ומושך את ההגה מעלה, לי זה כבר מאוחר - אני מזנק מטה... הספינה נוטה הצידה כאשר מתוך היער מגיח האנת'מה, הוא גדול ממה ששמעתי, גובהו כגובה שני בחורים ועולל... הוא עוקר בידיו עץ, דרקונים אדירים - מה יצרתם בבריאה?!?! הוא משלח אותו לכיוון הספינה... העץ פוגע בירכתיים משאיר רסיסי שברי עץ בדרכו לספינה השניה, לרגע אני רואה את מבטו של סומא כאשר הוא מפנה את הספינה לעבר האנת'מה, נראה ששנינו יודעים שהסיכון שהוא לוקח גדול מידיי, הוא בוער כולו, אש החיים עוטפת את גופו... הספינה חולפת מעל לראשי, אני רץ אחריה, החרטום פוגע באנת'מה, יש רעש אדיר של עץ נשבר, שביל שנפער לאורך מסלול הפגיעה, אני רץ... האנת'מה עדין עומד, רגליו יציבות על הקרקע, נראה כי הוא מסרב למות - חרטום העץ של הספינה תקוע בביטנו, ויותר מכך, יש זרועות של עץ הפורצות מהחרטום ומאכלות בבשר החי, לי נראה הדבר כי הוא רק ממתין לנו להגיע... אני עוזב את כל התימרונים, בזמן אמת המצב אינו כמו בתירגולים, אני רץ לעברו... חניתי מתארכת ופוערת בבטנו פצע שהיה כורת ראש של אדם, אני נעצר אחריו, ומציב את החנית מאחורי לעצור את המכה, צליל של בשר ומתכת, אני לא מביט אחורה, אני מרגיש כיצד טפריו פוגעים בגופי, יש נצנוץ כסוף לבנבן, אני נעמד לאחר גילגול, הוא הותיר לי פצע בכתף, נראה כי יש משהו שזע שם... כנף ציפור מגיע מבין העצים, אני נושם לרווחה - לא אמות היום לבד... כוכבי מתכת עפים מידו של כנף ציפור, הוא רץ על שברי עצים ושלג מותיר אחריו טביעות רגלים בוערות, משהו משתנה בגופו של האנת'מה - משהו נוראי, לפתע נשלחות אלפי חניתות מתוך גופו, אני רואה בדמיוני את פגיעתו של כנף ציפור באנת'מה... אני אינני בטוח איך הוא עשה זאת, אולי הגילגול, אולי הקפיצה, גופו חומק מבין החניתות... אני מתכונן למהלומה הבאה, ולפני שאספיק לנוע, כנף ציפור אוחז את שיריוני, ובזינוק מרים אותי מעל פני הקרקע, אסור לברוח כך, אינני יכול לאפשר זאת לעצמי, אני שולח את חניתי קדימה, היא ננעצת בו, לא נראה כי הוא הבחין בכך, הוא אוחז בחנית התקועה בו ומחייך אלי, שינייו אדומות מדם, אני נוטש את אחיזתי, לא נותר לי דבר... אנחנו נוחתים, ואין דרך לעצור את האנת'מה... שקיעה אדומה פורץ מבין ומניף את מקל הלחימה שלו, כאשר המכה בוגעת יש רעש של ריסוק מכתפו של האנת'מה, הם מחליפים מבטים... כאילו לא נפגע האנת'מה שולח את ידו הפגוע אל שקיעה אדומה, שקיעה אדומה הופך אפור פתאום, כשידו של האנת'מה פוגעת בו - רסיסים של אבן עפים לכל הכיוונים, נראה כי עורו השתנה לאותם הרגעים, אני מבין עכשיו למה סיפרו לי כי הוא בחור מוצק... הכאב החד בכתף מחזיר אותי, אני מרגיש את כי יש משהו בזרועי הנע וזז.. אנת'מה לא מהסס לחשוב, ורץ אל מחוץ ליער, היכן שהחיילים החלו להציב מבנה קרב, כגשם - נוחתים חיצים לכיוון האנת'מה שלא זז ממסלול ההתנגשות, חלקם פוגעים בו ורובם ניתזים מגופו, ההתנגשות אינה נמנעת, חניתות מוצבות מולו... אנו רצים, לאט מידיי... נראה כי חיילינו הצליחו לסגור את המעגל סביבו, הוא נפל על בירכיו בתוך שלולית של דם, הוא עדין נושם... אינני יכול להחזיק מעמד, אני קורא למרפא, אחד מבין החיילים מזנק אלי, הוא מחייך אלי ואומר - שזה יכאב רק מעט, אני נותן לעצמי להתנתק מהסביבה - כשהוא מחדיר מכשיר חד אל תוך בשרי... הם נתנו לי את חתיכת המתכת שמצאו בגופי - 'מון סילבר', היא הייתה נחושה כמו אדונה - להגיע אל הלב, שמרתי עליה למזכרת בשקיק על לוח לבי...

 

[נוקס]

ההתעוררות

הביתה מולו הם עמדו היה בית המאפיין את הסביבה, הוא היה עשוי מאבן אפורה אשר סדקים ירוקים של גי'ד עטפו אותה, לנער הסדקים נראו כמו הצמחים המטפסים אשר היו תלויים על קירות בית סיפרו, הדלת הקדמית נבנתה מעץ ולתוכה רוקעו פיתוחי מתכת כתומה, ציורי המתכת הציגו את סיפורו של אונר 'אגרוף אמונה' אשר מצא מותו ביום בו הרג שני אנת'מות שהחריבו את הכפר מולוקאהר. ידו של הנער רעדה בכף ידה של אמו, הוא חלה בזמן הפלגה על אחת מספינות האוויר, הם היו בדכם בחזרה מאזור הצפון, הנער היה לא זכר הרבה מכל מה שקרה אחרי שראה את הציפור ארוכת הזנב; כשהוא צעד באזור הירכתיים הוא שמע מעין ציוץ מוזר כמעין שיר שובב הקורה תיגר על רעש הרוח, כאשר התקרב לראות מהיכן הצליל נובע, ראה ציפור כחולה ארוכת זנב עם נקודה לבנה על המצח, היא הביטה בו במבט מוזר ולחלה לשיר כאילו היא מקניטה אותו. הוא רץ לעברה ולא היה נראה כאילו היא מפחדת ממנו, כששלח את ידו לאחוז בה, היא אפשרה לו, מגעה היה נעים ולאחר רגע היה קר, הוא משך את ידו ממנה, בקריאת הפתע, היא שרה לעברו בחוצפה, הוא לא אהב את זה כל כך, לאחר רגע, היה נראה לי כי הקור אשר נגע בו החל להתפשט מידו לזרועו ומשם לשאר הגוף, הוא הרגיש שנגזל ממנו משהו, כמו שלוקחים את תנוך אוזנך, לא חשים בכך עד שהוא נעלם... הוא החל לרדוף אחר הציפור, היא דילגה על המעקה כמתגרה בנער שאינה חוששת מהתחתית העמוקה מצדו השני של המעקה, הנער הגביר את צעדיו ובכל צעד חש את גופו רועד מהקור אשר פשט בתוכו, הוא החל לרוץ אחר הציפור לכיוון חרטום הספינה, עוקף את אחד המלחים ומפיל דלי בדרכו, אביו אשר היה על הסיפון ושוחח עם האחראי על ההתרחשויות של המסחר עם הצפון, סובב את ראשו לנוכח קריאת ההפתעה של המלח, 'אנרדו!' הוא קרא לבנו, הנער שמע את אביו אך הפיתוי לאחוז בציפור היה רב יותר, הוא חצה את הסיפון בריצה מהירה, הציפור פרסה כנפיים והחלה במעופה לקצה החרטום, הנער האיץ את ריצתו שומע את אביו קורא לו בקול מצווה ומודאג 'אנרדו הפסק זאת!' אך הנער היה במרחק זרת . מהציפור הוא קרב אל קצה החרטום הוא רצה בציפור יותר מכול, הוא חש כי הוא מסתכן אך הקור אשר עטף אותו האיץ ברגליו, הוא זינק לאוויר בעודו שלוח יד אחת אל הציפור ויד שניה לחבל קדמי אשר החזיק את בלון הספינה, הוא תפס את הציפור והשתמש בחבל כציר לסיבובו, לרגע העיף מבט חטוף בעננים מתחתיהם, כשהשלים את הסיבוב הוא הניף את ידו האוחזת בציפור לאות התפארות בניצחונו, מבטו של אביו היה מודאג וזועם, מצחו האדום נראה כעומד לפקוע, 'אבא הצלחתי לתפוס אותה' אמר בעודו חושב על העונש אשר יקבל, אביו לא הספיק לענות לו כשהציפור דקרה את ידו במקורה. הנער שלא ציפה לכך שיחרר את אחיזתו ממנה והחל משפשף את האזור בו היא דקרה אותו, לרגע ארוך הוא עמד שם בקצה החרטום, וברגע שני הכאב חלף בכל גופו גורם לברכיו לרעוד, הוא איבד את איזונו והחל לנטות אל עבר החלל מאחוריו, 'בני... עצור!!!' אביו זעק אליו והחל לרוץ ביאושו לנסות להגיע אל בנו, 'אבא....' גופו החל מסתחרר מטה הוא ראה כיצד הוא חולף תחת גוף הספינה הענק ומעליו חלפה לרגע ציפור כחולה ארוכת זנב... לאחר ויכוח קצר הם סטו ממסלולם, והטו את הספינה מטה, העיקוב יעלה לבית נלנס ג'יד ומלח רב, אך הם יכלו לעמוד בהוצאות בנוסף הקברניט לא יכול היה לעמוד במבטה השבור ושטוף הדמעות של אם הנער, הנגיעה של הספינה של השלג הייתה רכה, הם שלחו שלושה צוותים לאזור הנפילה המשוער. 'מצאנו אותו' קרא אחד המחפשים כעבור שעה ומחצה, 'הוא נושם וקודח, מרפא!!!...' הקריאה הידהדה, הם נשאו אותו לספינה, המרפא פתח בעדינות את האגרוף הסגור של הנער, בתוכו נחה נוצה ארוכה כחולה. 'תתנהג יפה' אמרה האם וקרעה ברך על סף המפתן, 'לא ייקח הרבה זמן עד שנתראה בשנית', למסור את בנה למורי הנבחרים היה כבוד גדול המשתווה בגודלו לתחושות האובדן של בנה בשנית. דמות מבוגרת פתחה את הדלת 'הכנס.... אנדרו, אתה רועד כעלה נמוג ברוח... הכנס...'

 

[נוקס]

המשך תיעוד מפיו של "עלה נמוג"

האוויר קר, והאדמה קשה, הלחי שלי נמצא על בד מלוכלך, 'איפה אני?' השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי... לרגע אני שומע גניחה, אני מביט לכיוון שמואל, יש אדם שוכב לצידי, מסביב לראש שלו תחבושת ספוגה בדם, לוקח לי רגע... האנת'מה... לעזאזל! אני מתרומם על המרפקים שלי, מביט סביב, יש הרס וחורבן לכל אשר אביט, ספינת אוויר אחר מונחת על בנין עץ, הבנין בוער, יש בקע ארוך אל תוך היער ולכל אורכו יש חצפים מפוזרים, בסוף הבקע יש ספינה שבורה, גניחות הפצועים ממלאות את החלל, אני לא יכול לסבול את זה יותר, אני קם. העמידה על הרגלים אינה קלה כלל, אני מתנודד קלות, חסרה לי הביטחון של החנית, שניה.. החנית... איפה היא? בפעם האחרונה היא הייתה תקועה באנת'מה... אני גורר את רגלי למקום האחרון בו ראיתי את האנת'מה.. יש נזיר של מסדר הטוהר מפזר אבקה על גופתו המקוללת של האנת'מה, החנית שלי זקורה מכתפו, אני שולח את ידי ועוקר את החנית מגופו, מעוצמת המשיכה גופו מתרומם מעט ופניו מסתובבים אלי, בפניו יפים והעיניים חודרות, אינני בטוח אם הוא חי או מת, אני יודע כי היו אנת'מות שקמו לתחיה... אני מתרחק משם, אנשים רצים לכל כיוון, יש צעקות בכל מקום, אין סדר ואני לא רואה את המפקדים, לעזאזל - איך שברגעים אמת כל התירגולים הולכים לעזאזל, יש דברים שלא מכינים אותך אליהם באימונים - וההרס של אחרי קרב הוא אחד מביניהם, יש ספינה בוערת וחייבים לכבות אותה, איפה לעזאזל המפקדים???? אני מחפש אחר משק כנפי ציפור ואני לא רואה אותו, אני חייב לארגן את האנשים. שלוש דמויות של אנשים מתקרבים לכיווני, נראה כי הם לא פצועים, אני קורא להם להתקרב אלי, הם מגיעים בהססנות, אני שואל אותם למי הם קשורים ומי המפקד שלהם, הם אומרים לי שם לא מוכר, אני שואל אותם מהיכן הם, ואחד מהם מצביע לכיוון הבנין הבוער, לרגע ארוך אני מביט ואז אני מבין - אלו הם מגורי השומרים. אני שואל אותם אם הם יודעים היכן יש מקור מים באזור, הבחור אשר הצביע לי אומר לי שלא בידיוק, 'מה זאת אומרת לא בדיוק?' אני נוהם לעברו, 'אתה מבין אני וותיק והצעירים נוהגים להביא מים...' הוא אומר בקול חלש, עכשיו אני עצבני, הוא מוסיף ואומר כי הוא יודע את הכיוון הכללי של הנהר ומצביע, אני פוקד עליהם לקרוא לאנשים מסביב ולאגד אותם. אט אט הם נאספים, חלקם פצועים וחלקם חרוכים מעשן, אני מחלק את האנשים, אינ שולח שמונה אנשים לעזור לרופא והולך עם השאר לכיוון הספינה. במבט מקורב נראה שלא הספינה היא זו שבוערת אלא המגורים, הספינה נועדה לעמוד בדברים הללו אך לא לאורך זמן, הספינה נוטה על הצד, אני מחלק את האנשים לאזורי כיבוי ושולח בני תמותה ונשגב לכיוון בו נמצע הנהר. המקום אפוף עשן ובוער, אני מאגד את העולם לתוכי ומתעל את הכוח לידים, אני משנה את תיפקודם, זרועותי אינן מתפקדות כזרועות אלא כגרזנים, אני חייב לשבור את המבנה, לפני שהאש תאכל את הספינה... כעבור חמש דקות, יש רחש של ביקוע עץף והבנין מתחיל להתמוטט, אנשים רצים אחורה לפני נפילת הספינה, נשגב לצידי נראה מרוכז בתוך עצמו, הספינה תתרסק עליו עוד כמה שניות, אני גורר אותו כדי להרחיק אותו, נראה כי הוא כופף את העולם לרצונו, הבנין מתמוטט לתוך עצמו, והספינה אינה נוחת בקול ריסוק, אל נותר מרחפת מעט באוויר, אני רואה איך הוורידים על זרועותיו של הנשגב בולטים... הוא עדין מרוכז בתוך עצמו, והספינה יורדת ברכות כלפי האדמה, נראה כי היא מונחת במקום הטוב ביותר בשבילה בין ההריסות של הבנין, הספינה נחתה נותר רק לכבות את האש מסביב... משק כנפי ציפור מופיע, היכן לעזאזל הוא היה? אני מתרקב אליו, נראה כי הוא מנסה לשלוט במצב אך כל רגע מגיעות אליו בשורות רעות, רעות מידיי... אני מנסה להשחיל מילה בזמן שהוא משוחח עם נזיר הטוהר אשר עסק מעל לגופה של האנת'מה, הנזיר דורש אנשים כדי כדי לבצע את טיקסי הטיהור, הם מתחילים להתווכח לגבי כמה אנשים ואלו טקסים, דרקונים אדירים הם מצאו זמן להתווכח, אני נכנס בניהם כאשר הקולות הופכים להיות רמים מידיי, ומציע לתת לנזיר כמות אנשים כדי שיתחיל בטקסיו... בזמן חלוקת הנשים לטיפול ופינוי הפצועים אל מגדל הנזירים ולכיבוי הספינה, מתעוררת המולה מתוך מגדל האבן, אני רואה את לדאל ארקין מגיע, מאחוריו יש שני לוחמים הנושאים עימם צלב ענק... זה נראה לי טיפשי להביא את הצלב לפה, לא רק בגלל שארקין מבצע דברים חסרי מחשבה, אלא כי יש אדם ממוסמר עליו... ארקין לא מוכן לקבל את העובדה כי אולי היה חכם יותר להשאיר את הצלב במקום שהוא מצא אותו, הוא מתעקש כי אנו צרכים לבחון את האדם, הטיפש אינו מוכל לקבל את העובדה כי אולי יש סיבה טובה שהאדם צלוב, האדם יכול להיות אנת'מה עד כמה שידוע לי... טיפש, טיפש ארור... אני מבין מדוע סיפרו לי עליו... אני פונה אל משק כנפי ציפור ומבקש כי הוא יכניס מעט היגיון בראשו שלו ארקין, משק כנפי ציפור אומר לו להחזיר את האדם הצלוב למרתף, וארקין לא מוכן לבצע זאת עד שמשק כנפי ציפור פוקד עליו כחיל, ארקין פונה להחזיר את הצלב אך לא לפני שהוא אומר למשק כנפי ציפור כי הוא אינו מפקדו... הנזיר אשר הלך עם האנשים חזר, הם מחזיקים בידיהם שני תותחי אסנס, הם קוראים לאנשים לזוז הצידה, וכולם מתרחקים מהגופה של האנת'מה, הם מכווננים את התותחים נראה כי הם מתחילים לזהור אט אט... ארקין חוזר, הוא מספר לנו, בעוד שהוא מביט על התותחים, כי ישנה דלת נעולה בקומה התחתית, ישנה שרשרת מסביב לדלתות המובילות אל החפצים אשר נשמרו במגדל... יש צעקות אזהרה מהנזיר, פס של אבק יוצא מהתותחים ולאחריו קרן זוהרת זהובה, הקרנים פודעות בגופה של האנת'מה, ופיצוץ עז מטלטל את העולם... חלקי גוף קרועים מפוזרים היכן שהייתה הגופה... ארקין אומר כי הוא רוצה להוריד את התותחים למטה כדי לנפץ את המנעול... אינני יודע מה לחשוב עליו - כסיל, אוויל, טיפש, בור, חסר דעת... איך הדרקון הגדול בחר בו להטיל קסמים? קריאות של אנשים קוטעת את קו מחשבתי, יש רוח אדירה מתקרבת לכיוונינו, הוא מתגשם מול עיניי, דמותו של דוב גדול ורזה, הוא מציג עצמו כרוח הקפור והוא קורא אלינו לבצע את ההסכמים שנכרתו עימו, שקיעה אדומה שואל אותו מה רצונו, והוא עונה כי הוא רוצה את הפיגיון הלבן אשר נמצא במרתפי הבנין, שקיעה אדומה מסכים למסור לו את הפיגיון. אני מביט על שקיעה אדומה, אני לא מבין איך הוא התחייב על מסירה של דבר שאיננו יודעים מה מהותו, הוא לא נראה לי נזיר חכם במיוחד, בהחלט חזק, אך לא חכם... אני לא יכול לסבול זאת ומתחיל לצעוק על שקיעה אדומה, משק כנפי ציפור מנסה להרגיע אותי, נראה כי הצעקות שלי לא מפריעות לשקיעה אדומה, הוא אומר לי בקול קר כי תפקידם של הנזירים לעמוד מול הרוחות ולא שלי, הוא מציב אותי במקומי לרגע, אני סוגר את ידי בחוזקה על החנית, ורגע לפני שאני עונה טולר מופיע מאחורינו... "מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים???" הוא עוצר את הוויכוח, הוא המפקד בפעול לאחר שסומא מת, הוא שולח אנשים לבצע פקודות, אני שואל אותו איך אני יכול לעזור, והוא פוקד עלי להביא לו את האפרסקים שלו...

 

[נוקס]

המשך...

אפרסקים ארורים, רק ליהירים יש אפרסקים וטולר קנה והביא איתו כמה, אני הולך לכיוון הספינה ביער, כולם יודעים היכן טולר שומר את האפרסקים שלו, אני מתקרב למקום שבו אמורה להיות התיבה עם האפרסקים, אין מנעול והיא ריקה... אפרסקים ארורים... טולר נראה המום כשאני מגיש לו את התיבה, הוא צועק עלי להמשיך לחפש, אני הולך משם... משהו פונה אלי ומבקש את עזרתי לקבור את המתים, שקיעה אדומה נמצא ליד ומציע כי נקבור את בני התמותה בקבר אחים ואת הנשגבים כל אחד בניפרד... הוא לא מבין האחוות לחימה - לא הייתי עושה ממנו מפקד. אנחנו קוברים את המיתים והזמן אינו זז... אני רואה בזווית העין את טולר צועק על משק כנפי ציפור לפתוח את הדלתות שמאחוריהם יש את החפצים השמורים של המנזר, משק כנפי ציפור נראה בקונפליקט, ארקין מתקרב אליו ואומר לו כי הוא מוכן לרדת עם התותחים לקומה למטה, אני ממהר לכיוונם, בזמן שנשבג מתקרב גם כן, הנשגב מוסר כי נותק לו קשר האחים עם אחד הנשגבים האחרים, ואני יש אומר כי אפשר לשלוח את ארקין לקבוצת החיפוש ואני כבר אטפל במנעול... הם מתארגנים בזמן שאני ומשק כנפי ציפור יורדים למטה, יש דלתות על הרפצה,לידם נמצא האיש הצלוב, אני עוצם את עיניי ושואב כוח מה'מאנסה' בבית, אני מרגיש את נוחכותה, אני נוקש בעצבאותי על הדלתות והן נפתחות... גם העינים של האיש הצלוב - 'מים'... הוא אומר.... אני עולה מעלה להביא לו מים, אני משקה אותו מעט ושואל אותו מי הוא, הוא עונה לי בקול חלש ומציג את עצמו מהדרום, אני שואל אותו מדוע צלבו אותו, הוא אומר כי הנזירים חשבו שהוא אנת'מה, אני משקה אותו מעט ומציע למשק כנפי ציפור לחקור אותו אח"כ. אנחנו יורדים לחדר למטה, הקירות מלאים בחפצים, יש שיריונות, יש נשקים, יש חיפושים ענק ושני גביעים עם אש בתוכם... 'כדי שנקרא לטולר' אני אומר, משק כנפי ציפור מהנהן, מביט לרגע מסביב ומכניס פיגיון לבן אל תוך כיסו... אנחנו יוצאים החוצה לחפש את טולר...

 

[רמץ]

לא תמשיכו לזהם ארץ זו עוד זמן רב...

דמי דרקון ערמומיים... כבר עתה מתחילים להבאיש פירות בגידתכם השפלה! אדישותכם לגורלה של בריאה היא זו שתמיט עליכם את חורבנכם ההולם. קיסרית הארגמן המקוללת היתה האחרונה מכם הראויה לשבת בכס ועתה כשנעלמה, נתבע אותו אנו מחדש, השליטים הראויים תחתם היעזתם לחתור בשחר עידן הצער. בחרון, מלחמה, מגיפה ותככים - אחד אחד יפלו בתי האצולה הארציים שלכם ואש ססוס תהה הראשונה לכבות! הדפקו על שערי נשגבי הכוכבים ככל שתועיל ידכם לדפוק, גם שליטי הגורל עצמם לא ימלטו מאש הנקם!

 

[R a z i e l]

גדול ! ! !

דם דרקון מסכן. עלה-נמוג - "כמו בכל קרב מדובר בחיי ובמותם של הסובבים אותי" - איזו יהירות, למזלו הוא שרד את האנאטמה.

 

[chatenoire]

שוס =)

וזה כתוב מצוין. אה, כן, ודם-דרקון ארורים וכל זה.

 

[chatenoire]

שוס =)

וזה כתוב מצוין. אה, כן, ודם-דרקון ארורים וכל זה.

 

[ננסק]

מ-צ-ו-י-ן

 

[DDN]

רשומות מערכת אקזלטד

הקפצה לתיעוד המשחק.