רק שופכת את הלב..
אני שוב מסדרת את המחשבות שלי בכתיבה, לא חייבים לקרוא, לא חייבים להתיחס. אבא של בעלי נפטר, ואתמול היתה ההלוויה. זה היה די פתאומי למרות שהוא היה חולני ב15 שנים האחרונות, אבל הפעם זה התחיל משפעת ותוך שבוע הוא אמר שלום והלך לעולמו. עמדתי בהלוויה והקשבתי למספידים שדיברו על כך שהיה אדם ישר, תמים דרך ואהוב על המקום ועל הבריות. ואז חשבתי לעצמי: מה יגידו עלי בלוויה שלי כשיגיע זמני? במה יספידו אותי? וככל שאני הופכת במחשבה הזו יותר ויותר, אני מרגישה שיד קרה לופתת את ליבי. אין לי תשובה! אני לא מוצאת משהו משמעותי שיגידו עלי. אז בסדר, גידלה את הילדים שלה (כמעט טוב), היתה רעיה טובה (מספיק בקושי), כיבדה הורים (בלתי מספיק) ו...זהו. אני מרגישה שאין לי תשובה על השאלה האמיתית - האם עשיתי רצון ה'? האם רציתי ושאפתי לעשות רצונו? האם אני חושבת על כך ביום-יום, או שאני נסחפת לתוך החור השחור שנקרא מרוץ החיים? אני מרגישה לפעמים לא יותר מסוס שרץ, רץ, רץ, ולא ממש יודע לאן. אני מרימה את הראש ורואה שאני באמצע שומקום שלא רציתי לרוץ לשם, ובעצם הייתי צריכה להיות במקום אחר - הרי ככה הבטחתי לעצמי בראש השנה. אני מרגישה איום עם עצמי. החלפתי את רש"י, הרב דסלר, הרמח"ל ועוד מגדולי ישראל, בפרויד, וויניקוט, ביון, בולס, ג'סיקה בנג'מין וכו' שאני מקדישה זמן כה רב לקריאה ועיון בכתביהם. ואני לא יודעת מה לעשות כך שהפעם אני באמת אצליח להרגיש שה' קרוב אלי כל הזמן ומה זה אומר לגבי. אני כל כך רוצה לשמר את התחושות האלה ואני לא יודעת איך לעשות את זה כך שהפעם זה באמת ישאר. כבר קרה בעבר שהרגשתי שאיפה ורצון אמיתיים לעשות הטוב בעיני ה', אבל הזמן חלף לו ואיתו חלפו גם כוונותי הנאצלות. ניסיתי בעבר, באמת שניסיתי, בכל כוחי, לאחוז את ההחלטות הטובות שלי, את ההרגשות הטהורות האלה, אבל ראיתי בעיניים כלות איך הכל נמוג וחומק לו אט אט מבעד לאצבעותי הקפוצות. אני מתארת לעצמי שזה מה שיקרה גם עכשיו. אני אולי אקח לי איזה פסק זמן עד אחרי פסח, אבל אני כבר רואה את עצמי חוזרת למסלול החיים השגרתי, העמוס, השוחק, שוב מפרסמת פה שאני צריכה עוד משתתפים למחקר שלי, שוב מדברת במלים גבוהות כאילו אני מבינה משהו מהחיים שלי, שוב מחליפה דחקות עם כולם, שוב נסחפת, שוב לא שמה לב, שוב רצה, רצה.... והכל בלי ידיעה ברורה שזה באמת מה שאני צריכה לעשות, ושבשביל זה באתי לעולם הזה... זהו. הכבדתי מספיק, גם על עצמי מן הסתם...
אני שוב מסדרת את המחשבות שלי בכתיבה, לא חייבים לקרוא, לא חייבים להתיחס. אבא של בעלי נפטר, ואתמול היתה ההלוויה. זה היה די פתאומי למרות שהוא היה חולני ב15 שנים האחרונות, אבל הפעם זה התחיל משפעת ותוך שבוע הוא אמר שלום והלך לעולמו. עמדתי בהלוויה והקשבתי למספידים שדיברו על כך שהיה אדם ישר, תמים דרך ואהוב על המקום ועל הבריות. ואז חשבתי לעצמי: מה יגידו עלי בלוויה שלי כשיגיע זמני? במה יספידו אותי? וככל שאני הופכת במחשבה הזו יותר ויותר, אני מרגישה שיד קרה לופתת את ליבי. אין לי תשובה! אני לא מוצאת משהו משמעותי שיגידו עלי. אז בסדר, גידלה את הילדים שלה (כמעט טוב), היתה רעיה טובה (מספיק בקושי), כיבדה הורים (בלתי מספיק) ו...זהו. אני מרגישה שאין לי תשובה על השאלה האמיתית - האם עשיתי רצון ה'? האם רציתי ושאפתי לעשות רצונו? האם אני חושבת על כך ביום-יום, או שאני נסחפת לתוך החור השחור שנקרא מרוץ החיים? אני מרגישה לפעמים לא יותר מסוס שרץ, רץ, רץ, ולא ממש יודע לאן. אני מרימה את הראש ורואה שאני באמצע שומקום שלא רציתי לרוץ לשם, ובעצם הייתי צריכה להיות במקום אחר - הרי ככה הבטחתי לעצמי בראש השנה. אני מרגישה איום עם עצמי. החלפתי את רש"י, הרב דסלר, הרמח"ל ועוד מגדולי ישראל, בפרויד, וויניקוט, ביון, בולס, ג'סיקה בנג'מין וכו' שאני מקדישה זמן כה רב לקריאה ועיון בכתביהם. ואני לא יודעת מה לעשות כך שהפעם אני באמת אצליח להרגיש שה' קרוב אלי כל הזמן ומה זה אומר לגבי. אני כל כך רוצה לשמר את התחושות האלה ואני לא יודעת איך לעשות את זה כך שהפעם זה באמת ישאר. כבר קרה בעבר שהרגשתי שאיפה ורצון אמיתיים לעשות הטוב בעיני ה', אבל הזמן חלף לו ואיתו חלפו גם כוונותי הנאצלות. ניסיתי בעבר, באמת שניסיתי, בכל כוחי, לאחוז את ההחלטות הטובות שלי, את ההרגשות הטהורות האלה, אבל ראיתי בעיניים כלות איך הכל נמוג וחומק לו אט אט מבעד לאצבעותי הקפוצות. אני מתארת לעצמי שזה מה שיקרה גם עכשיו. אני אולי אקח לי איזה פסק זמן עד אחרי פסח, אבל אני כבר רואה את עצמי חוזרת למסלול החיים השגרתי, העמוס, השוחק, שוב מפרסמת פה שאני צריכה עוד משתתפים למחקר שלי, שוב מדברת במלים גבוהות כאילו אני מבינה משהו מהחיים שלי, שוב מחליפה דחקות עם כולם, שוב נסחפת, שוב לא שמה לב, שוב רצה, רצה.... והכל בלי ידיעה ברורה שזה באמת מה שאני צריכה לעשות, ושבשביל זה באתי לעולם הזה... זהו. הכבדתי מספיק, גם על עצמי מן הסתם...
)
