רק רציתי לשפוך את הלב...

[שירהד1]

רק רציתי לשפוך את הלב...

אז חזרתי זה עתה מאחות שלקחה לי דם לבדיקת פרופיל הורמונאלי. כבר מאתמול הייתי מדוכדכת ובוכייה. איך אפשר שלא?- 7 הפלות, ואין תקווה.
היה אתמול אירוע משפחתי מהצד של בעלי, ולא הייתי מסוגלת לבוא. דווקא נורא רציתי. אבל העיניים האדומות לא כל כך הולמות יום הולדת של ילד בן 10...ולכן העדפתי לא לבוא. ממש הרגשתי שלא אוכל לחייך ולהיות נעימה ונחמדה. ודווקא אין שם תינוקות, מה שהיה מקל עליי, אבל לא יכולתי.
גם אצל האחות לא התאפקתי והדמעות זלגו מעיניי ללא הפסק. דמעות של עלבון. ממש כך. עלבון על כישלון, על תחושת חוסר אונים, חוסר יכולת וחוסר תקווה. דמעות של כעס- למה כל כך הרבה נשים בגילי מצליחות ואני לא???!!! ואחר כך עוד מצפים ממני לפרגן ולשמוח עבור חברות עם הריון רביעי. איך אפשר?!- כשהלב בוכה ומדמם?! כאשר אני יודעת שלשני הילדים שלי לא יהיה עוד אחו/ת? כאשר אני יודעת שאני אמא של שניהם וזהו? שלעולם לא יהיו לי יותר. שלעולם אהיה עם הטראומה הזו של 7 עוברים חסרי דופק או בעלי מומים קשים?!

אם יגיעו התשובות של הבדיקות, בעוד יומיים שוב אבכה- אצל הרופא שלי. יש מקרים שפשוט אי אפשר יותר להחזיק את הדמעות בפנים.
תודה לכל מי שקראה ומבינה.

 

[valeta]

אוי שירה

באמת כתבנו

את אותה ההודעה כמעט... אני באמת לא יודעת מה להגיד, כי גם אני מחפשת את הדרך. אני מנסה כבר תקופה ארוכה מאוד לנסות להשלים עם זה שיהיו רק שניים. מנסה בכל מיני דרכים, וזה לא עובד. מנסה דרך טיפול, דרך אימון, דרך שיחות עם נשים ששמחות שיש להן רק שניים (כאלה ששלמות עם זה ובחרו בזה), דרך להזכיר לעצמי אילו דברים איומים עוד יכולים להיות (ואני יודעת שיש עוד תהומות, לאחרונה מישהי ששמעתי עליה - איבדה ילה אחת ויחידה למחלת הסרטן). מנסה לבדוק היכן הכוחות טמונים ואיך צומחים מכאן. אז כמו שאמרתי - יש ימים טובים יותר, אבל השלמה וקבלת הדין - אין

פשוט לא מצליחה להשלים ולחיות עם זה. עברתי כבר המון המון טיפולי הפרייה (גם לשניים שיש לי). אני חושבת שזה לא בריא ולא תקין שעברתי כל כך הרבה טיפולים ושצריך לדעת לעצור. ועצרתי ל- 1/2 שנה, ואז החלטתי לעשות "רק עוד אחד" - שנגמר בכישלון כמובן (והעיקר שהרווחתי הורמונים נוספים וקירבתי את סיכויי לחלות בסרטן).
ואין מוצא מהמצב הזה.
אני מסכימה מאוד לזהירות ביחס לילדים. אני באמת רוב הזמן משתדלת מאוד ומקווה שמצליחה להיות איתם. אבל בטוח משהו מחלחל אליהם. משהו בנימים הקטנים. ילדים מרגישים, גם בלי מילים וגם בלי דרמות. בטוח הם מרגישים שיש בי משהו עצוב. אני בטוחה שכן. אני כל חיי הרגשתי את הקשיים של אמי, לא יכול להיות שזה נסתר מהם. גם אני כל השבוע איתם, ובסופי השבוע קשה לי במיוחד, דווקא כי אנחנו ארבעתנו ואני מפחדת נורא "שזהו זה". זו התמונה המשפחתית שלנו. ואז אני כועסת על עצמי - הרי חלילה שלא יקרה משהו למישהו, ושרק יישאר ככה ולא יהיה משהו רע.
אני כל כך מבינה אותך שבכית אצל האחות. גם לי זה קרה פעם בקופת חולים כשהאחות לקחה לי דם לבדוק את הבטא (הריון חוץ רחמי, בדקנו שהכל מתאפס)... היא חשבה שאני בוכה כי כואב לי מהדקירה...
אז את ממשיכה לנסות? את בטיפולים אני מבינה, עד מתי תנסי?

 

[שירהד1]

תודה על התגובה האמפטית,

אכן, המצב מורכב- אצלך ואצלי. כל הדברים שכתבת- כאילו אני כתבתי אותם. ממש כאילו הוצאת לי את המילים מהפה ומהלב. טוב, לפחות אנחנו נורמאליות. גם זה משהו בכל הטירוף הזה.
לגביי- אני לא בטיפולים. אני ממש "ברת מזל"- כל ההריונות (התקינים והלא תקינים) הינם טבעיים. ממש עוזר לי, הה?
"עד מתי תנסי?"- זו שאלת השאלות. בעלי איכשהו מוכן לעוד ניסיון אחד. אני בת 40, ומשום ש- 6 מתוך 7 ההפלות קרו בשלוש השנים האחרונות (היתה הפלה אחת בין שני ההריונות התקינים), הרופא שלי ממש פאסימי, ואמר לי להנמיך מאוד מאוד ציפיות. אז זה מה שאני עושה. בשארית כוחותיי אני אנסה שוב (אלא אם כן הוא יראה משהו ממש חריש בפרופיל ההורמונאלי), אבל אני עוד לא התחלתי לנסות, וכבר רואה שזה משפיע עליי לרעה- אני כבר מתחילה להתאבל על האובדן הבא, וזה נורא. פשוט רוצה לחיות עם עצמי אחר כך ללא תחושת פספוס וללא תחושת חרטה שממש מיציתי.
אני מודה שאני במלכוד. מעדיפה לא להיקלט, ולא לחוות עוד אובדן. פשוט לנסות בשנה הקרובה ושהגוף לא ייקלט להריון. כך אדע שלפחות ניסיתי ונתתי מה שאני יכולה. רק לא לחוות עוד אובדן. לטיפולים לא נלך בכל מקרה, וגם לא לתרומת ביצית. יש גבול לכל תעלול. לא יכולים לעמוד במעמסה הרגשית הנוספת הזו.

 

[מקוםבלב]

היי יקרה,

מבינה לחלוטין את הבכי , הכאב והתסכול.
שולחת חיבוקים אוהבים.

 

[שירהד1]

תודה!