רק ניסיון...

[Ofrosh]

רק ניסיון...

קוראים לי עפרה, ועד לפני שנתיים לא היה לי מה לחפש בפורום הזה... כמו כולם לא רציתי שיהיה לי מה לחפש... לפני שנתיים וחצי התחילה רצף טרגדיות - אח שלי נהרג בתאונת דרכים. איכשהו אספתי כוחות, אולי פשוט כי לא התמודדתי אבל המשכתי. כשהגיע הזמן שלי להתגייס החלטתי להתגייס לפלוגה בה שירת אחי, סוג של סגירת מעגל. ונקשרתי לפלוגה הזו יותר משיכולתי אי פעם לדמיין, רק שכחתי דבר אחד. זו פלוגה קרבית, וככה קיבלתי עונש כפול. לפני חודשיים נהרג חייל ששירת בפלוגה,ומאז זה כאילו הקש ששבר ופתח את כל הפצעים. אני מרגישה שאף אחד לא מבין - כי כולם מעדיפים לרחם עלי ולא לנסות להבין, להקשיב, ואני מנסה להבין שזה מפחיד ולא כל אחד יודע להתמודד אבל יש לי הרגשה שפתאום כל החברים שיש לי, שאני אוהבת מכל הלב, שפתאום הם לא שווים כלום כי פתאום אני צריכה אותם באמת, והם לא עוזרים. ולכן הניסיון, אולי מישהו פה עבר משהו דומה (לא עלינו) ויוכל לחלוק איתי מנסיונו.

 

[hellooo]

היי..

אני לא יודעת אם יש לי ניסיון.. רציתי רק להגיד שגם אני מרגישה את זה.. קשה לסביבה להתמודד עם כזה דבר, הם לא יודעים איך להגיב, אבל האמת שלמרות שקשה לי שזה ככה אני מבינה אותם כי אני יודעת שגם אני במצבם לא ממש הייתי יודעת איך להגיב, אפילו היום אחרי שעברתי כזה דבר אני לא יודעת תמיד איך להגיב לכזה דבר.. לי לדוגמא אין בעיה לדבר על אבא שלי אבל אני יודעת שהסביבה לא ממש תדע איך להתנהג אם אני אדבר עליו אז אני נמנעת מלעשות את זה..(ואולי בגלל זה היום כבר יותר קשה לי לדבר עליו בלי לבכות).. אז בעצם אין לי תשובה בשבילך אבל אולי רק אל תרגישי שהם לא שווים כלום כי תנסי להבין אותם שהם באמת לא יודעים איך להגיב או שפשוט תגידי להם מה שאת מרגישה ושכל מה שאת רוצה מהם זה רק הקשבה והבנה ושלרחם לא ממש עוזר לך.. עברת תקופה מאד קשה אני יודעת את זה מקרוב אמא שלי ג"כ איבדה בשנה וחצי אבא, אמא, אח ובעל ואני באמת לא יודעת איך אפשר להתמודד עם כזה דבר.. צריכים להיות מאד חזקים בשביל זה.. ואני מקווה שתמצאי את התמיכה..

 

[t u t i d a]

עזרה מקצועית

היי עופרה, כולנו בעלי נסיון כזה או אחר. עדיין, הייתי מציעה לך לפנות בנוסף אלינו ובנוסף למשפחה ולחברים לתמיכה מקצועית ומכוונת. זוהי גם תמיכה שתהיה מוקדשת רק לך ותוכלי לבטא בה את המצוקות שאת חשה ללא רגשי אשמה שאת מכבידה על מישהו. אם את מרגישה שאת זקוקה לאוזן קשבת ולא נרתעת מלפנות לפסיכולוג, אז תנסי לחפש אדם מתאים, אל תתביישי לשאול על נסיון ועלויות, אם זה במסגרת הצבא תהיה לך פחות בחירה אבל בכל מקרה, גם אם התחלת טיפול וזה לא זה, את תמיד יכולה להפסיק את הפגישות ולהמשיך לחפש מישהו אחר מתאים יותר. אשמח אם תעדכני אם את מחליטה לנסות טיפול פסיכולוגי, אני מאוד ממליצה, מנסיון. שולחת חיבוק, מקווה שיוקל לך, נשמע שאת בתקופה עצובה מאוד.

 

[Taliep]

כאב בלתי נסבל, קשה בצורה אכזרית ! ;

אני בדיוק יודעת על מה את מדברת אחי היקר לי בעולם גלעד נהרג גם הוא בתאונת דרכים לפני כ- שנה, אין זוועה נוראית יותר מי זה!!! כנראה שאיכשהו הידחקת ועכשיו הכל מתפרץ. וזה היה צפוי שזה יקרה בדרך זו או אחרת. אך הקושי הוא בלהתמודד עם זה ולהמשיך. אז למה שלא תנסי ללכת לשיחות עם מישהו מקצועי. אני מאוד בעד וחושבת שבמצב שלנו, זה חובה. בבקשה... תנסי. שלך, טלי.

 

[פופאפ]

אני בעד להפריד בין האובדן להתמודדות

האסון שהתרחש אצלי רק לפני 5 שבועות מקנה לי כל יום עוד נקודת מבט חדשה אצלי אבא היה גם החבר הכי אמיתי ואוהב עם העצות המועילות והכיף לצחוק ביחד וכך הוא ישאר. לא סיבה למשבר וכאב אלא דוגמא וסמל להערצה מבחינתי. אבל ההתמודדות עם קשיי החיים היא פרק נפרד כאן לדעתי הסביבה צריכה לדעת לעזור ולהתחשב לספק לך תחליף שאפשר להשען ולסמוך עליו עכשיו צריך לאמוד בזהירות כמה ומה אפשר לצפות מכל אחד ואולי באמת לחפש אנשים חדשים/ אתגרים חדשים. בעיקר לחשוב על שנוי, על מה את באמת רוצה מעצמך ואז יש סכוי שגם יעזרו לך יותר. אני יודע שיש עוד הרבה באמצע, ריקנות געגועים וכאב ואולי הזמן ימצא להם מנוחה. מקווה שתאספי שוב כוחות ותתגברי רון

 

[ט י נ ק ר ב ל 18]

עפרה...

לפני כשנתיים וחצי נהרג אחד אנשים הכי חשובים לי בחיים בתאונת דרכים, שבחיי הוא היה כמו אחי הגדול . הוא נהרג בתאונת דרכים בדרך מהבסיס. אני מכירה את הכאב הנוראי הזה, כשנה התאבלתי עליו, וכל לילה בכיתי עליו וכל בוקר בכיתי עליו וויתרתי על הרבה דברים בחיי ונכנסתי לתקופות קשות מאוד, ויתרתי על ללכת ללימודים כי לא ראיתי בזה צורך יותר, פחדתי לנסוע במכוניות וזה לא הכל. כשנה פשוט הייתי מתה, יחד איתו. לאחר כשנה אספתי כוחות והחלטתי שהוא אומנם נהרג, אבל אני עדיין חיה וצריך להמשיך בחיים, אחרת כל חיי אני רק אסבול. אך, גם אז קרה הנורא מכל, חבר מכיתתי נפטר כתוצאה מסרטן. ושוב עולמי חרב עליי, ושוב נכנסתי לאבל . שהיה קשה לצאת ממנו , אך יצאתי. אני חיה את החיים שלי, אומנם בלעדיהם אבל עם הזיכרונות שלי מהם, שהם נפלאים. אין ספק שהייתי נותנת את חיי כדי שהם יחיו היום , כי הם היו אנשים מיוחדים כל כך , אהובים כל כך וחשובים לי כל כך. אני חושבת עד היום שהייתי צריכה ללכת לעזרה מקצועית , כי מה שעברתי היה קשה ונוראי, וזה מה שאני ממליצה גם בשבילך.

 

[cilida]

ובכן...

ראשית,משתתפת בצערך,ומי יתן ולא תדעי יותר צער... שנית,לא עברתי דבר דומה אבל מספיק קרוב,השנה וזה רק השנה נפטרו לי שני דודים,וקרוב משפחה אחד,וזה כואב כי עוד לא הספקנו להתאושש מאבל אחד,בא האחר לצערנו. בנוגע לחברים וכאלה...בשנה האחרונה שלי ללימודים בביה"ס נהרגו בתאונת דרכים חמישה חברים,לא רק שלי,גם בערך של כל העיר...אלו היו חבר'ה שהייתה להם נוכחות כלשהי בחיינו בין אם דומיננתית יותר או פחות,זו עדיין נוכחות. אני לא מתיימרת להבין את מה שאת מרגישה,או עד כמה כואב לך אבל אני כן יודעת כמה מותו של אדם יקר יכול להשפיע. (בלי להעליב אבל תודה לאל..) אני לא איבדתי אח,ואין לי בכלל את המושג כמה שזה כואב,אבל המחשבה על אחד האחים שלי,חס וחלילה,לא נמצא איתי,חלק מהחיים שלי,תמיד מעורר בי דמעות ועצב בלי גבול. אבל כמה מילות עידוד,וחיוך קטן יכול להביא לשיפור,ולו הקל ביותר במצב הרוח. אני יודעת שזה לא יעלם,ובטח שזה לא יחזיר את אחיך או את אותו חייל,אבל הזמן שיעבור,ידע להקהות את הרגשת הכאב,אומנם לא להעלים אותה,אבל...לדעתי זו חצי נחמה. אני מאחלת לך שלא תדעי יותר צער ועצב.

 

[MICHL99]

בדיוק כמוך../images/Emo7.gif

ואף אחד לא יעזור כי רק מי שעבר אבדה במשפחה יבין אותך! אני אחת מהם גם אחי נהרג בתאונת דרכים ועוד עם דוד שלי שניהם יחד נספו. עצוב עצוב לי מאוד עבר כבר 10 ש' וזה נראה כמו אתמול עצוב ורע , והוא היה רק בן 16 . אבל אני רוצה להגיד לך שאנני מכירה אותך או חבריך אבל בשביל שיעזרו לך לעבור את זה תתני להם צא'נס ותיהיה חברה שלהם למרות שהם לא עברו את מה שעברת ,וגם שלא יעברו למרות שבראש שלך רץ איזה סרט שאם ... היה ... אז היו מבינים אותי יותר. גם אני חושבת כמוך אף אחד ואני יודת בוודאות שאף אחד בחיים לא יבין מה אני עברתי בגיל 13 שאחי נפוג ,נעלמת ,איננו יותר בחיים ... זה הרגשה רעה שאוכלת אותך מבפנים מה היה קורה אם הוא היה פה ? ואני יודעת שאני צודקת. כי לי מאז המשפחה התפוררה ... ואני לא מפסיקה לחשוב עליי זה היה אחי היחיד ,הבכור, החכם והבן של אמא וזה עצוב ... מקווה שעזרתי ואם בא לך לדבר אז אני כאן...

 

[Taliep]

כל כך נכון ../images/Emo14.gif

אני מרגישה ועוברת בדיוק את מה שכתבת וכשאני מנסה לראות, לחשוב איך יעברו להם ככה השנים בלעדיו אני לא משלימה עם זה, זה לא "מסתדר" ולא אפשרי!!! איך מצפים שהחיים שלי יהיו "יפים" בלעדיו? הוא אחי, החצי שלי!!!

 

[MICHL99]

בגלל

שזה כל-כך טרי אני לא יגיד שזה יחלוף ,אבל אני התמודדתי בהכחשה בחיים אני לא אשכח מה אמרתי לדודה שלי:"מה אני אשמה שהוא מת ,אין מה לעשות חייבים להמשיך לחיות ". זה היה ממש טרי והיתי קטנה . היום יותר קשה לי מפעם עם כל המחשבות והזכרונות ,קשה מאוד . אין לך ברירה את חייבת להמשיך כי את צריכה להיות (זה יותר מאוחר ,מקווה בשבילך) חזקה ,ולהמשיך וגם להבין שהחיים שלנו קצרים מאוד מאוד... ורק את תחליטי איך לחיות אותם ,עם הטוב שבהם,והרע שבהם ,ובתור אחת שחיה בישראל עם כל הקושי המדיני ,הכלכלי ועוד הבעיות האישיות שלנו כבני-אדם זה יותר מידי להתמודדת ביומיום ,וזה קשה אבל אין ברירה. תעסיקי את עצמך לא לשכוח אבל תזיכירי אותם בטוב שבהם ותחשבי מה הם היו רוצים שיהיה איתך?אני בטוחה שהם לא היו רוצים שתתאבלי עליהם כל החיים שלך.

 

[DaRזה אני]

בתור ילד בן 15 שאיבד חבר...

לפני כמעט שלוש שנים בעוד כמה חודשים החבר הכי טוב שלי תיכננו לגלוש ביחד להקים להקה לבנות רמפה להיות חברים ללכת למסיבות דברים שא-ף א-ח-ד אפילו חבר אחד שלי לא אוהב ואל יעשה איתי הבן אדם היחידי שהבין אותי ואני עצוב ואגואיסט אין ליב כלל זכות לבוכת ולהיות עצוב תראה את ההורים שלו אני סתם אגואיסט ובכי על אדם אם הוא לא ממשפחה ועצבות על אדם לא ממשפחה היא אגואיסטיות כי אתה מתצבן שלא היספקת לראות אותו לפני ולעשות את כל הדברים שתיכננתם ובגלל געגועים אז בקיצור אחי זה קשה ואין מה לעשות.....

 

[DaRזה אני]

אה ועוד משהו...

אף אחד לא מבין ואל יבין אותך אף פעם.........

 

[geedy]

להבדיל מהמיקרה שלך

במיקרים כאלה החברים הקרובים לא יודעים איך להתנהג, המחשבה הראשונה של איך לעזור זה בלנחם, יש מצבים שרוצים לעזור אבל לא יודעים איך, ומפחדים לגעת בצדדים רגישים של אותו אדם, geedy

 

[BooBee]

היי עפרה ../images/Emo20.gif

ראשית, תנחומיי על מותו של אחיך. כתבת כאן שאיכשהו אספת כוחות ואולי לא ממש התמודדת, יכול להיות שזה מאוד נכון, כי המוות של החבר שלך ליחידה בצבא היה טריגר להתמודדות עם המוות של אחיך, כפי שאני רואה זאת. בעצם, בדיוק כמו שאת מתארת. אנשים מרחמים בדר כלל, אם הם לא יודעים כיצד להתנהג איתנו בשעות משבר וכאב. זה לא משהו שלומדים בבית הספר, ולא מעט אנשים נוקטים בצעדים חסרי רגישות כלפינו, השכולים. זה בטח לא בא מתוך כוונה זדונית, זה פשוט כי הם לא יודעים. ברגע שאת מבחינה בזה, יש לך הרבה יותר אמפטיה לחברים האלה. פעם סיפרתי כאן בפורום, ממש בסמוך למותה של אחותי, על בוסית אחת, סתומה לאללה, שבערך חודשיים אחרי המוות של אחותי, ראתה אותי בוכה ושאלה מה קרה, ניסיתי להסביר לה ואמרתי שזה בגלל שאחותי נפטרה ולפעמים באים לי גלים כאלה של געגועים וכאב. היא הסתכלה עליי ואמרה "אבל עברו כבר חודשיים, מה הקטע?". חברים קרובים ביותר לפעמים זקוקים להדרכה. צריך להיות מפורשים איתם, לבקש מהם בצורה ברורה. כלומר, גם לי היו את הקטעים האלה עם החברות הכי טובות שלי בעולם, ובאמצעות הטיפול הפסיכולוגי למדתי איך לתקשר איתן בלי שהן יפגעו. למדתי לומר להן משהו כמו "עכשיו אני צריכה שתקשיבו לי", או "בבקשה תחבקי ואל תגידי כלום", או "אל תרחמי עליי, קשה לי עכשיו אבל באמצעות התמיכה שלך והאהבה הגדולה שיש לך אליי, אני מתחזקת" וכו'. זאת אומרת, באמצעות הדרך שבה ביקשתי את העזרה והתמיכה שלהן, אני גם העצמתי אותן ולא דחקתי אותן למקום לא נעים. בכל מקרה, אני מאחלת לך שתמצאי בתוכך את הכוחות. תדאי שהם שם, צריך רק למצוא. אולי כדאי שתפני למש"קית ת"ש ותבקשי הפנייה לטיפול פסיכולוגי דרך הצבא. אחותי התגייסה לצבא כמעט שלושה חודשים אחרי המוות של אחותני השניה והטיפול מאוד תמך בה. מה גם, שזה לא עולה גרוש, כי יש לך את הביטוח הרפואי מהצבא שמכסה הכל.. שלך רויטל.