(רק כותבת) (ואולי ט')
הלוואי ולא הייתי אני. אני נוסעת באוטובוס, ומפליגה בדימיונות שבהם אני מישהי אחרת. היה חג נורא, בית אמא 4 ימים רצופים התברר כלא פחות מביקוע גרעיני שסופו היא לא מדברת איתי ואני מרגישה אשמה. אשמה על שהעזתי להגיד שהיא חונקת, אשמה על שהעזתי להגיד לה שאלו הם החיים שלי, אשמה על שהעזתי להגיד לה שלא תמיד דעתה זה הדבר הכי חשוב. מיד אחרי שאמרתי את כל הדברים האלה.. ראיתי את הפרצוף הנעלב שלה והתחרטתי. "היא מתכוונת לטוב, תזכרי היא מתכוונת לטוב". היא תמיד מתכוונת לטוב ותמיד אני היא ה"לא בסדר". תמיד.
באחד הלילות שהייתי שם, נשכבתי במיטה שלה רגע לפני שהיא התכוונה ללכת לישון. ככה שהיא תהיה חייבת לדבר איתי. היא אמרה לי לזוז לקצה המיטה. זזתי ואמרתי: "אני מצטערת". ובתוכי נורא נורא רציתי שהיא תיגע בי, תלטף לי את הראש, תגיד שהיא מבינה, מצטערת.. עצמתי את העיניים וידעתי שזה לא יקרה. זה אף פעם לא קורה, רק ש... זאת הפעם הראשונה שבאמת רציתי.
אני לא קוראת כאן אף אחת, אני גם לא נכנסת לכאן יותר. לפני כמעט חודשיים החלטתי שה"א לא מעניינת אותי יותר. החלטתי שאני לא רוצה את העיסוק הזה יותר בחיים שלי. ומאז אני משתדלת להתרחק מכל מה שעלול להכניס אותי למערבולת הזאת. ולא רק זה, אני מרגישה ששבעתי מזה, שעייפתי מהמלחמה היומיומית בקיום של עצמי. אז כנראה שלא אגיע לתחתית, וכנראה שלא אהיה הבחורה הכי רזה, וכנראה שאני מוותרת על הקיום של אני בת 12. אבל אולי זה יאפשר קיום של דברים אחרים.
עכשיו זאת מין תקופת ביניים כזאת, אני בלי סימפטומים בכלל ועדיין אחת לכמה ימים רוצה להעלם מהעולם- או להיות מישהי אחרת. אני מספרת לעצמי שזאת תקופה, ואולי- אולי- אולי- אחריה יהיו דברים אחרים. אני עדיין לא בזוגיות, אני עדיין מתלבטת לגבי המיניות שלי, אני עדיין מאוד מגוננת על הפרטיות שלי, אני עדיין לא נותנת אמון בקלות, ועדיין לא מאמינה שאומרים לי "אנחנו כאן בשביל להשאר". אבל לאט לאט, מאוד לאט, אני מרגישה איך אני פותחת פתח לגם משהו אחר.
נשיקות לכולכן, ותודה על שיש מקום שגם אם אני לא נמצאת בו בכלל אני עדיין מרגישה בנוח להשאיר חלק ממני בו.
שנה טובה
הלוואי ולא הייתי אני. אני נוסעת באוטובוס, ומפליגה בדימיונות שבהם אני מישהי אחרת. היה חג נורא, בית אמא 4 ימים רצופים התברר כלא פחות מביקוע גרעיני שסופו היא לא מדברת איתי ואני מרגישה אשמה. אשמה על שהעזתי להגיד שהיא חונקת, אשמה על שהעזתי להגיד לה שאלו הם החיים שלי, אשמה על שהעזתי להגיד לה שלא תמיד דעתה זה הדבר הכי חשוב. מיד אחרי שאמרתי את כל הדברים האלה.. ראיתי את הפרצוף הנעלב שלה והתחרטתי. "היא מתכוונת לטוב, תזכרי היא מתכוונת לטוב". היא תמיד מתכוונת לטוב ותמיד אני היא ה"לא בסדר". תמיד.
באחד הלילות שהייתי שם, נשכבתי במיטה שלה רגע לפני שהיא התכוונה ללכת לישון. ככה שהיא תהיה חייבת לדבר איתי. היא אמרה לי לזוז לקצה המיטה. זזתי ואמרתי: "אני מצטערת". ובתוכי נורא נורא רציתי שהיא תיגע בי, תלטף לי את הראש, תגיד שהיא מבינה, מצטערת.. עצמתי את העיניים וידעתי שזה לא יקרה. זה אף פעם לא קורה, רק ש... זאת הפעם הראשונה שבאמת רציתי.
אני לא קוראת כאן אף אחת, אני גם לא נכנסת לכאן יותר. לפני כמעט חודשיים החלטתי שה"א לא מעניינת אותי יותר. החלטתי שאני לא רוצה את העיסוק הזה יותר בחיים שלי. ומאז אני משתדלת להתרחק מכל מה שעלול להכניס אותי למערבולת הזאת. ולא רק זה, אני מרגישה ששבעתי מזה, שעייפתי מהמלחמה היומיומית בקיום של עצמי. אז כנראה שלא אגיע לתחתית, וכנראה שלא אהיה הבחורה הכי רזה, וכנראה שאני מוותרת על הקיום של אני בת 12. אבל אולי זה יאפשר קיום של דברים אחרים.
עכשיו זאת מין תקופת ביניים כזאת, אני בלי סימפטומים בכלל ועדיין אחת לכמה ימים רוצה להעלם מהעולם- או להיות מישהי אחרת. אני מספרת לעצמי שזאת תקופה, ואולי- אולי- אולי- אחריה יהיו דברים אחרים. אני עדיין לא בזוגיות, אני עדיין מתלבטת לגבי המיניות שלי, אני עדיין מאוד מגוננת על הפרטיות שלי, אני עדיין לא נותנת אמון בקלות, ועדיין לא מאמינה שאומרים לי "אנחנו כאן בשביל להשאר". אבל לאט לאט, מאוד לאט, אני מרגישה איך אני פותחת פתח לגם משהו אחר.
נשיקות לכולכן, ותודה על שיש מקום שגם אם אני לא נמצאת בו בכלל אני עדיין מרגישה בנוח להשאיר חלק ממני בו.
שנה טובה