רק טוב...
הסוף טוב היום כעסתי מאוד, עד דמעות, על הכל, על כולם, אבא, אמא, הדודה מרים, כל היום הולכים וקוראים בעיתונים, שומעים לרדיו, מדברים בטלפון, וזה לזה מודיעים: ``שמעת? ... נו, מה את אומרת? ! ... נורא! מה יהיה הסוף?`` ``אה``, הם נאנחים, ``לאן נעלמו הימים היפים... לאן נעלמו השמחות... פעם, בזמננו היום חברים... עכשיו יש רק מלחמות וצרות. לא טוב...`` הם אומרים. ואני כעסתי מאוד. ועלו לי דמעות, כי לא נכון! הדברים היפים לא נעלמו, הם ישנם, ולא הכל נורא, ולא צריך להתייאש תיכף ומיד, וגם לא יפה להגזים. לא כולם רעים, והיום גם כן יש המון דברים יפים! הנה, מי למשל, עשה את החשמל? ו``תיק`` קטן שכזה, שיהיה אור, אולי הרשעים?! ומי בנה את הכבישים? ומי המציא את המכתבים כדי שאדם יוכל לדבר עם השני בשקט ולאט, ולהגיד לו מילים טובות, שלא כל יום מזדמנות, או בשורות, או ברכות? ומי המציא תא הדברים הטובים, והממתקים, והטיול, והמתנות לימי-הולדת, והכבלים? אנשים טובים הם ישבו וחשבו על כל הדברים הטובים האלה בשבילנו אולי ימים שלמים, ולילות, ושנים, ויש כאלה שאפילו כל החיים! וכל אחד עשה משהו טוב קטן אחד, כמה שהוא יכול כל אחד רק מעט, אבל ביחד, הכל, זה יוצא עולם שכזה... איך להגיד? לא רע, דווקא יפה... אז למה הם אומרים שהדברים היפים נעלמים? ומי אשם להם שהם לא רואים? וזה לא נכון שאין אנשים טובים, אני עצמי מכירה שלושה, שלמים! ולי יש חברים טובים. נכון, לא תמיד הם יכולים לבוא אלי הביתה לביקור, אבל זה לא מפני שהם אשמים, זה פשוט חברים שלפעמים נולדו לפני מאות שנים, אבל מה זה חשוב? הם עוזרים... באמת. הם מדברים אלי בספרים שכתבו למעני, ותמיד מחדש אני משתוממת, איך הם ידעו בדיוק לכתוב מה שאני חושבת, איך הם ידעו בדיוק מה קרה לי, איך הם כל-כך טוב הכירו אותי... אז למה כל זה לא נחשב, אז למה כל זה לא זוכרים המבוגרים, רק מתלוננים, וקוראים בעיתונים? ובעיתונים כותבים רק דברים רעים, זה ידוע. אף פעם לא יכתוב שם מישהו דבר טוב, כמו למשל: ``היה-ישנו איש אחד נחמד מאוד ולו בית קטן ירוק ואישה חמודה, וילדים שלושה, ועץ ופרח, כל הימים, כל הימים, כל השנה.`` בעיתונים רק כותבים: ``אש בצפון!`` ``בדרום סערה!`` ``בבית ממול, אמא של צפרירה התעלפה...`` אבל זה לא חכמה לראות רק את הלילה של היום, את הצל של האור, את הקקאו שבחלב... וכעסתי מאוד, עד דמעות, כי הדברים היפים קיימים, צריך רק לראות. הם לא נעלמים, ואם עוד יש אנשים שלא מבינים, ורוצים לעשות מלחמות, גם הם לבסוף יבינו, צריך לחכות, כל ההתחלות קשות, והסוף יהיה טוב!!! (אסתר קל) אוי... שרק יהיה כבר טוב! אסתי...
הסוף טוב היום כעסתי מאוד, עד דמעות, על הכל, על כולם, אבא, אמא, הדודה מרים, כל היום הולכים וקוראים בעיתונים, שומעים לרדיו, מדברים בטלפון, וזה לזה מודיעים: ``שמעת? ... נו, מה את אומרת? ! ... נורא! מה יהיה הסוף?`` ``אה``, הם נאנחים, ``לאן נעלמו הימים היפים... לאן נעלמו השמחות... פעם, בזמננו היום חברים... עכשיו יש רק מלחמות וצרות. לא טוב...`` הם אומרים. ואני כעסתי מאוד. ועלו לי דמעות, כי לא נכון! הדברים היפים לא נעלמו, הם ישנם, ולא הכל נורא, ולא צריך להתייאש תיכף ומיד, וגם לא יפה להגזים. לא כולם רעים, והיום גם כן יש המון דברים יפים! הנה, מי למשל, עשה את החשמל? ו``תיק`` קטן שכזה, שיהיה אור, אולי הרשעים?! ומי בנה את הכבישים? ומי המציא את המכתבים כדי שאדם יוכל לדבר עם השני בשקט ולאט, ולהגיד לו מילים טובות, שלא כל יום מזדמנות, או בשורות, או ברכות? ומי המציא תא הדברים הטובים, והממתקים, והטיול, והמתנות לימי-הולדת, והכבלים? אנשים טובים הם ישבו וחשבו על כל הדברים הטובים האלה בשבילנו אולי ימים שלמים, ולילות, ושנים, ויש כאלה שאפילו כל החיים! וכל אחד עשה משהו טוב קטן אחד, כמה שהוא יכול כל אחד רק מעט, אבל ביחד, הכל, זה יוצא עולם שכזה... איך להגיד? לא רע, דווקא יפה... אז למה הם אומרים שהדברים היפים נעלמים? ומי אשם להם שהם לא רואים? וזה לא נכון שאין אנשים טובים, אני עצמי מכירה שלושה, שלמים! ולי יש חברים טובים. נכון, לא תמיד הם יכולים לבוא אלי הביתה לביקור, אבל זה לא מפני שהם אשמים, זה פשוט חברים שלפעמים נולדו לפני מאות שנים, אבל מה זה חשוב? הם עוזרים... באמת. הם מדברים אלי בספרים שכתבו למעני, ותמיד מחדש אני משתוממת, איך הם ידעו בדיוק לכתוב מה שאני חושבת, איך הם ידעו בדיוק מה קרה לי, איך הם כל-כך טוב הכירו אותי... אז למה כל זה לא נחשב, אז למה כל זה לא זוכרים המבוגרים, רק מתלוננים, וקוראים בעיתונים? ובעיתונים כותבים רק דברים רעים, זה ידוע. אף פעם לא יכתוב שם מישהו דבר טוב, כמו למשל: ``היה-ישנו איש אחד נחמד מאוד ולו בית קטן ירוק ואישה חמודה, וילדים שלושה, ועץ ופרח, כל הימים, כל הימים, כל השנה.`` בעיתונים רק כותבים: ``אש בצפון!`` ``בדרום סערה!`` ``בבית ממול, אמא של צפרירה התעלפה...`` אבל זה לא חכמה לראות רק את הלילה של היום, את הצל של האור, את הקקאו שבחלב... וכעסתי מאוד, עד דמעות, כי הדברים היפים קיימים, צריך רק לראות. הם לא נעלמים, ואם עוד יש אנשים שלא מבינים, ורוצים לעשות מלחמות, גם הם לבסוף יבינו, צריך לחכות, כל ההתחלות קשות, והסוף יהיה טוב!!! (אסתר קל) אוי... שרק יהיה כבר טוב! אסתי...
