רק זה היה חסר לנו...

[ל י ל ך פ]

רק זה היה חסר לנו...

הגדול ה"רגיל" שלי חזר עם אביו מאסיפת הורים ראשונה של כיתה א'. אחרי כל התשבוחות על הקריאה וההבנה, וההערות הבונות על הסדר והניקיון והמשמעת, האבא הנחית עלי שהמורה רוצה אבחון להפרעת קשב וריכוז. אני די בהלם מהעניין. זה שיש לו קוצים בטוסיק זה לא חדש, אבל למרות שהוא מקפצץ הרבה, הוא עובד נהדר ויש תוצאות. מנסיונכם, מקובל לעשות אבחון כזה בכיתה א'? זה לא מוקדם מדי? ואולי זו בעיה של המורה שלא מצליחה להשתלט עליו? אוף אוף אוף, כאילו לא מספיק לי עומר, אז עכשיו מתחילים להפיל לי אבחונים וסטיגמות על השני?! לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה. אם לא עומר, הייתי מקבלת את זה אחרת, אבל כבר אין כוחות לכל המחול שדים הזה.

 

[אור לנו]

גם לגדולה ה"רגילה" שלי יש קוצים

בטוסיק, אז מה? היא לא מסוגלת לשבת דקה בשקט, כל הזמן זזה על הכסא, משנה תנוחות - גם בבית וגם בביה"ס. כאשר המחנכת שלה בכיתה א' האירה את תשומת לבנו - שאלנו ובדקנו אם זה משפיע על הלמידה שלה ונענינו בשלילה. אנחנו לא המשכנו לכיוון של אבחון וגם המחנכת לא ראתה צורך כי כאמור הלמידה שלה לא נפגעת. יש ילדים (וגם אנשים מבוגרים דר"א) שלא מסוגלים לשבת כ"כ הרבה זמן על כסא וצורת הלמידה/עבודה שלהם חייבת לכלול תזוזה, בדיוק כמו שיש אנשים שכדי להתרכז צריכים באותו הזמן גם לעשות משהו עם הידיים - לצייר, לגזור וכו'. תשאלי את המורה אם התזוזה מפריעה לו ללמוד - אם כן, שווה לבדוק את הלאה ואם לא - אני הייתי עוזבת את הילד לנפשו תוך מעקב.

 

[איריס56]

ללילך

מתוקתי, א. כן עושים איבחונים אפילו בגיל יותר צעיר מגיל 6. אני עשיתי לאלון שלי בניתן אחרי הכניסה לכיתה א'. ב. נכון יכול להיות שלמורה קשה לעבוד עם הילד. המורה של אלון בכיתה ב' הפנתה אותנו לנוירולוג וכתב דו"ח שחוץ מלהוציא מרשם לריטלין הרופא לא עשה. אחר כך ראיתי שהיא בהריון מתקדם וקשה לה לזוז ולרכז את הבן שלי. ניגשתי איתו לפרופסור הראל בפרטי (הוא יועץ מכב"י) שהוא מנהל מחלקת נוירולוגיה ילדים בביה"ח דנה והוא גם הבוס של הרופא שרשם ריטלין והנה זה פלא לא צריך ריטלין ולא שום תרופה אחרת. אחרי הדו"ח שלו הפסיקו כל הטרדות המורה ופתאום אין שום בעיה עם הילד. לסיום העיצה שלי היא, תלכי לבדוק את הילד, בלי שום דו"ח של המורה, תספרי לרופא בדיוק מה קורה עם הילד ומה המורה אומרת, ותתני לו להחליט, רופא מוסמך ומומחה ידע לאבחן בשניה אם יש בעיה. אם אין בעיה תורידי כך את כולם מהגב שלך - ואם יש בעיה תוכלי לטפל בה כשהיא עדיין קטנה. אם יש בעיה כל רגע חשוב על מנת לתקן ולשפר. בהצלחה יקירה, איריס

 

[נונינה1]

גם אני באיזה שהוא שלב הבנתי שילדים

"בלי בעיות" שגודלים מעצמם הם פיקציה.............לכל ילד יש את הקשיים שלו. ומטרת האבחון היא לשים את האצבע המדוייקת על מה הקושי של הילד כדי שנוכל לעזור לו להתגבר על המקומות הקשים שלו, ובטח לא לשים עליו תוית. שוב, ילדים מושלמים יש כנראה רק באגדות או אצל אחרים.................או ששם פשוט לא מקשיבים לילד ולא רואים את הקשיים שלו כי בעצם מושלם הוא לא כל כל קיים.....................

 

[ל י ל ך פ]

צפירת הרגעה..

התקשרתי היום למורה ושיתפתי אותה במה שאני חושבת. היא דווקא לא חושבת שיש לו בעיות משמעת, וחושבת שמדובר רק בתזזיתיות נטו. היא גם אמרה שלא מחייבים באבחון וזו רק המלצה, שלא בהכרח מובילה לטיפול תרופתי, אלא יש גם טיפולים רגשיים.סיכמנו שנעשה חודש ניסיון של מעקב הדוק, דיווחים יותר אינטסיביים ושיחות מוטיבציה לאדון, בתקווה שישפר דרכיו. נראה מה יהיה בעוד חודש. אני עדיין חושבת שילד שקשה לו לשבת בשקט, אבל לומד טוב, מתנהג יפה ואינו סובל משום בעיות מיוחדות, אין מה לשלוח לאבחון. נראה. תודה על הניחומים.

 

[רונית ולגרין]

מצטרפת להרגעה, ללא הצפירה..

הי לילך, לא להיבהל. מניסיון (אישי, לא רק מקצועי) אבחון הוא עדיין רק בגדר המלצה. גם אם המדובר בבעיות קשב וריכוז אם המצב לא מפריע לילד ללמידה, וללקיחת חלק בפעילויות בכיתה, הרי שאין צורך בהתערבות תרופתית. ההתערבות באה כאשר ישנו מצב שלילד יש יכולות, פוטנציאל, ובעיות הקשב והריכוז גורעות מיכולתו למצות את הפוטנציאל שיש. (כמו שאומרות המורות באסיפת הורים- "הוא יכול יותר"...) אם הילד לומד, משתתף, מצליח, שימי את העניין בצד, או לכי לאבחון רק על מנת לדעת אם יש או אין הפרעה. רונית ולגרין קלינאית תקשורת

 

[ציפי אדן]

קראתי היום מאמר חדש

המדבר על חולשה בחגורת כתפיים וגו כגורם לשינויי תנוחות תכופות בזמן ישיבה, כתיבה, קריאה. על פי המאמר יותר ויותר ילדים מראים סימנים של "חוסר שקט" כשבעצם הסיבה היא חולשה בגו שנובעת מישיבה ממושכת מול מחשב וטלויזיה, וופחות מדי פעילות גופנית. אני לא אומרת שזו התופעה אצל הבן שלך. רק חשוב בכלל לדעת באופן כללי. המאמר דיבר על ילדים שמקבלים טיפול תרופתי עקב הקושיים האלה, כשכל מה שצריך הוא פעילות גופנית, פיזיוטרפיה נכונה או ריפוי בעיסוק. ולדעתי, גם כמטפלת, פעילות גופנית תכופה וטובה היא המענה במקרים האלה.