רק ורק את כל האמת ...
פעם חשבתי שכל החיים שלנו שווים לכסף. בעצם השאלה היא אם הכסף שווה את החיים שלנו ואם אנחנו צריכים לשאוף שכמה יהיה לך יותר כסף ככה תהיה יותר מאושר, ככה יהיו לך יותר יכולות/אמצעים להנות מהחיים כי אז תוכל לרכוש לעצמך יותר מתנות/מכשירים/אביזרים שחלמת לעצמך, לקנות את בית/מכונית חלמותיך , תוכל לפנק את עצמך ואת החברה/האישה יותר ממה שהיא חלמה, לגדל את ילדך ביותר דברים שהם רוצים וירצו, לשמח את חבריך/משפחה/קולגות על דברים שרכשת או אולי שהם יחושו קנאה על הדברים שרכשת . נכון זה נשמע כחלום חיינו, התגשמות ליבנו ומטרת חיינו שאליה אנחנו שואפים. זה בעצם האושר הכי כייף שצריך להיות שלנו הרי זה כל החיים שלנו בעצם לא? האם זה באמת באמת האושר שלנו? משום מה אני מתקשה במימוש החלום הזה. כאילו אני שואל את עצמי "איך זה יכול להשפיע על החיים שלי בעתיד". האם זה יכול להביא לתוצאות חיוביות או שליליות? או שבעצם אני סתם חושב יותר מידי קדימה ולא חי את ההווה כי הרי אין שום עובדה מעשית שאם אני אפעל בצורה x מסויימת אז יקרה כך וכך. אף אחד לא הצליח לחזות את העתיד ואף אחד לא יוכל כי לדעתי כל חיינו זה בלאגן אחד שלם של אי-סדר ואי-משוואה מדוייקת בה אנו נוכל לחיות את חיינו שיצאו מסודרים/מושלמים כל כך.כלומר, זה לא יתאפשר המצב המושלם הזה כי אין נוסחה מדוייקת לחיים. בדיוק כמו שתורת הכאוס מדברת וההיפך מחוקי ניוטון שאומרים בעצם שכל דבר בחיים זה משוואה לינארית/ביחס שווה אחד לשני. גם בגלל זה אני אוהב לראות את הסרט "אפקט הפרפר" בפעם המי יודע מה. אולי באמת הכי טוב שהחיים שלנו מבולגנים כל כך כי אז הם לא משעמעמים ויותר מעניינים/מסתורים/מרתקים את מוחיינו. אנחנו תמיד דרוכים בציפייה לעתיד/ללא נודע ואף פעם לא יודעים מה יקרה. אף פעם לא תיהיה לנו נוסחה שתתאים לנו כדי שנקבל משהו מסויים ורק ברגעים האחרונים של חיינו נדע את התשובה שהיא או שצדקנו או שטעינו. מעצבן לא? כל חיינו אנחנו עסוקים בליצור את הנוסחה המושלמת לחיים ורק בסוף אנחנו יודעים את האמת שאליה שאפנו או שהיינו צריכים לשאוף.ואם זה היה הפוך? אם היינו יודעים כל צעד שאנחנו עושים אז מה הכייף/התועלת בכל זה ? אוףףףףף... בעצם אני רוצה ולא רוצה שום חלק מזה. הפחד מהעתיד מכרסם במוחי כאילו כל צעד שלי זה או שגיאה או הצלחה. אופטימיות זה גם לא הצד החזק שלי אז כך שבעצם אני לא חי את חיי כרגע באושר. לפעמים כן , תלוי. יש לי ראייה פסימית לחיים אבל לא עד כדי כך שאני מוכן להתאבד בשביל זה . לא ולא . אני חי מספיק זמן לדעת שביום מין הימים זה יעבור לי ואני נמצא באיזה שלב/נקודת מפנה בחיים שהמצב יהיה אחרת ויותר טוב. אני רוצה שיהיה לי כסף כדי שאוכל להתקיים ולכלכל את עצמי ואת משפחתי אבל אני לא רוצה להגיע למצב שהכסף יהווה המטרה העיקרית שאליה אני צריך להשיג/לשאוף/לחלום. האם זה יהפוך אותי לבן אדם מאושר? זה לא נשמע קצת מבולבל מידי? האם קו המחשבה שלי עד כדי כך לא שפוי שאני צריך הסתכלות פסיכאטרית דחופה? האם כל מה שכתבתי הם שטויות במיץ? לפעמים אני חושב שאולי אני סתם מגזים/מקצין במחשבות שלי ושזה עוד עונה שצריכה לחלוף לה מתישהוא ואז ביום הזה הכל יראה לי אחרת ואני אומר לעצמי "יא אלה בן אדם, מה זה השטויות האלו"? "מה אין לך חיים?" "תראה איזה שמש נפלאה מקרינה את חיינו בחום ובאהבה " "תראה איך הציפורים מצייצות" "תנשום את האוויר הצח ...ותגיד תודה להוא שברא אותך על ההזדמנות לקום כל בוקר מחדש". ברסמי יש בזה משהו. אני כנראה נהנה יותר מידי לקטר על החיים שלי ששכחתי כי בעצם החיים שיש לי, זה בזכותו. אבל באמת כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בראש וזאת סתם עוד איזה אפיזודה חולפת אני מתקשה להחזיק זמן בכך וזה חוזר אליי, שוב.
פעם חשבתי שכל החיים שלנו שווים לכסף. בעצם השאלה היא אם הכסף שווה את החיים שלנו ואם אנחנו צריכים לשאוף שכמה יהיה לך יותר כסף ככה תהיה יותר מאושר, ככה יהיו לך יותר יכולות/אמצעים להנות מהחיים כי אז תוכל לרכוש לעצמך יותר מתנות/מכשירים/אביזרים שחלמת לעצמך, לקנות את בית/מכונית חלמותיך , תוכל לפנק את עצמך ואת החברה/האישה יותר ממה שהיא חלמה, לגדל את ילדך ביותר דברים שהם רוצים וירצו, לשמח את חבריך/משפחה/קולגות על דברים שרכשת או אולי שהם יחושו קנאה על הדברים שרכשת . נכון זה נשמע כחלום חיינו, התגשמות ליבנו ומטרת חיינו שאליה אנחנו שואפים. זה בעצם האושר הכי כייף שצריך להיות שלנו הרי זה כל החיים שלנו בעצם לא? האם זה באמת באמת האושר שלנו? משום מה אני מתקשה במימוש החלום הזה. כאילו אני שואל את עצמי "איך זה יכול להשפיע על החיים שלי בעתיד". האם זה יכול להביא לתוצאות חיוביות או שליליות? או שבעצם אני סתם חושב יותר מידי קדימה ולא חי את ההווה כי הרי אין שום עובדה מעשית שאם אני אפעל בצורה x מסויימת אז יקרה כך וכך. אף אחד לא הצליח לחזות את העתיד ואף אחד לא יוכל כי לדעתי כל חיינו זה בלאגן אחד שלם של אי-סדר ואי-משוואה מדוייקת בה אנו נוכל לחיות את חיינו שיצאו מסודרים/מושלמים כל כך.כלומר, זה לא יתאפשר המצב המושלם הזה כי אין נוסחה מדוייקת לחיים. בדיוק כמו שתורת הכאוס מדברת וההיפך מחוקי ניוטון שאומרים בעצם שכל דבר בחיים זה משוואה לינארית/ביחס שווה אחד לשני. גם בגלל זה אני אוהב לראות את הסרט "אפקט הפרפר" בפעם המי יודע מה. אולי באמת הכי טוב שהחיים שלנו מבולגנים כל כך כי אז הם לא משעמעמים ויותר מעניינים/מסתורים/מרתקים את מוחיינו. אנחנו תמיד דרוכים בציפייה לעתיד/ללא נודע ואף פעם לא יודעים מה יקרה. אף פעם לא תיהיה לנו נוסחה שתתאים לנו כדי שנקבל משהו מסויים ורק ברגעים האחרונים של חיינו נדע את התשובה שהיא או שצדקנו או שטעינו. מעצבן לא? כל חיינו אנחנו עסוקים בליצור את הנוסחה המושלמת לחיים ורק בסוף אנחנו יודעים את האמת שאליה שאפנו או שהיינו צריכים לשאוף.ואם זה היה הפוך? אם היינו יודעים כל צעד שאנחנו עושים אז מה הכייף/התועלת בכל זה ? אוףףףףף... בעצם אני רוצה ולא רוצה שום חלק מזה. הפחד מהעתיד מכרסם במוחי כאילו כל צעד שלי זה או שגיאה או הצלחה. אופטימיות זה גם לא הצד החזק שלי אז כך שבעצם אני לא חי את חיי כרגע באושר. לפעמים כן , תלוי. יש לי ראייה פסימית לחיים אבל לא עד כדי כך שאני מוכן להתאבד בשביל זה . לא ולא . אני חי מספיק זמן לדעת שביום מין הימים זה יעבור לי ואני נמצא באיזה שלב/נקודת מפנה בחיים שהמצב יהיה אחרת ויותר טוב. אני רוצה שיהיה לי כסף כדי שאוכל להתקיים ולכלכל את עצמי ואת משפחתי אבל אני לא רוצה להגיע למצב שהכסף יהווה המטרה העיקרית שאליה אני צריך להשיג/לשאוף/לחלום. האם זה יהפוך אותי לבן אדם מאושר? זה לא נשמע קצת מבולבל מידי? האם קו המחשבה שלי עד כדי כך לא שפוי שאני צריך הסתכלות פסיכאטרית דחופה? האם כל מה שכתבתי הם שטויות במיץ? לפעמים אני חושב שאולי אני סתם מגזים/מקצין במחשבות שלי ושזה עוד עונה שצריכה לחלוף לה מתישהוא ואז ביום הזה הכל יראה לי אחרת ואני אומר לעצמי "יא אלה בן אדם, מה זה השטויות האלו"? "מה אין לך חיים?" "תראה איזה שמש נפלאה מקרינה את חיינו בחום ובאהבה " "תראה איך הציפורים מצייצות" "תנשום את האוויר הצח ...ותגיד תודה להוא שברא אותך על ההזדמנות לקום כל בוקר מחדש". ברסמי יש בזה משהו. אני כנראה נהנה יותר מידי לקטר על החיים שלי ששכחתי כי בעצם החיים שיש לי, זה בזכותו. אבל באמת כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בראש וזאת סתם עוד איזה אפיזודה חולפת אני מתקשה להחזיק זמן בכך וזה חוזר אליי, שוב.
