בקצרה את כל הסיפור
קודם כל אני בת יחידה ומאומצת כך שזה כנראה יותר קשה להוריי אבל לקראת סוף ח כשהבנתי ממה אני מפחדת ולמה כל כך לא טוב לי הלכתי וסיפרתי לאמא שחיבקה וקיבלה באהבה (במקרה מצעד הגאווה צעד באותו היום בתל אביב), כעבור חודש סיפרתי לאבא שגם קיבל הכל בסובלנות ואמר שאני הבת שלו והוא אוהב אותי לא משנה מה. הם לא הגבילו אותי בכלום שקשור לגאאוה ושאר ירקות ושנה אחרי זה אבא אפילו הסיע אותי למצעד הגאווה. וכן אני לא תמימה ואני יודעת שמאחורי כל הקבלה הזאת מסתתר כאב אבל הוריי הם אנשים מדהימים ואני אסירת תודה על החופש, ההבנה והסבלנות שהם מגלים. כואב לי שהייתי צריכה להעביר אותם שיעור כזה בחיים. ושאלה קטנה אתם הייתם נותנים לבן/בת זוג של הילד/ה להישאר לישון בלילה והאם העובדה שמדובר בזוג חד מיני מקלה או מקשה את ההחלטה? נ.ב אצלי ההורים מסכימים (אין עלהם הם פשוט גדולים)
