"את יודעת: לא מתים מזה,
לא מזה מתים."
(ליאת קפלן)
*
אני חושבת שזה לאו דווקא הלילה, אלא זה שיש ורה של היום (שהיא כל הדברים המדהימים האלה, ואת כל הדברים המדהימים האלה) וורה של הלילה. הפיצול הזה הוא צרות צרורות לטווח הארוך. בטווח הקצר הוא מציל אותך מלהיות היא שקרו לה הדברים האלה שלא מדברים עליהם. פעם חשבתי שאי אפשר לחיות ככה לאורך זמן. היום נראה לי שטעיתי, או לכל הפחות הייתי צריכה לחדד: לא מתים מזה, לא מזה מתים. אבל גם לא חיים באמת. א' ואני דיברנו היום על שני זוגות העיניים, על שתי השישמים (שתי הורה), איך אנחנו גם שם וגם שם כדי לעולם לא להיות פה. כמה אמון אבד בדרך אם את (ואני) מתקיימת בעולם - ומתקיימת בו טוב, סטודנטית מצטיינת ועובדת חרוצה וחברה ממש טובה - בלי להסכים להיות בו באמת. וללא להסכים להיות בו באמת יש השלכות חמורות כי בבוקר, כשהכל בסדר, כלום לא בסדר. את כל הדברים היפים והטובים שיש לעולם להציע לא תרגישי אף פעם כמו שאפשר להרגיש (להנות מהם, להיות אהובה ומחובקת ועוד ועוד) כל עוד את מסרבת לחיות בו באמת. וכל עוד יש ורה של היום וורה של הלילה, את מסרבת; נידונה להיות נוסעת זרה בחייך שלך. מגיע לך יותר מזה, גם אם המחיר של להפר את הניתוק הזה הוא שנים של עבודה קשה וכאב שיהיה לפעמים בלתי אפשרי. בלילה, כשאת מרגישה שאת בצרות צרורות, אני חושבת שאת צריכה להחליט שבבוקר תמצאי את המקום המוגן המתאים לעשות בו את זה.
הרבה אהבה.
