רק אתם תבינו.
לפני שישה שבועות, חלה בני בן ה-12, בדלקת גרון, הוא אובחן כחולה באנגינה, וטופל באנטיביוטיקה.
לאחר סיום הטיפול הוא המשיך להתלונן על חולשה וכאבי ראש. הרופא פטר אותנו באבחון "וירוס".
עברו כשלושה שבועות והילד עדיין חלש מאוד.
אני רוצה לתאר מעט את החולשה: הוא עולה קומה אחת, מתנשף, ונשכב מותש על הספה,
לאחר הליכה קצת מרובה, התיישבנו במסעדה, וידיו רעדו במשך דקות ארוכות.
הוא נחלש גם לאחר פעיליות שהוא אוהב, כמו לאחר משחק קצר עם פעוט (הוא משוגע על ילדים קטנים ).
הוא מתלונן כל הזמן על כאבי ראש, ומסרב לצאת אפילו לבילויים האהובים עליו.
אחרי חודש הרופא שלח אותו לבדיקות דם, שיצאו תקינות.
לפני כמה ימים חזרנו שוב אל הרופא, נאלצנו לחנות קצת רחוק, ושנינו עלינו בקושי רב, את העליה המובילה אל המרפאה.
אמרתי לו שיש לו מזל שאני אמא שלו ומבינה כ"כ את מה שהוא עובר.
הרופא תחקר אותו על סדר היום שלו, מסתבר, שהילד קצת מתקשה להרדם, מתעורר עייף, ומתקשה להתרכז בלימודים.
הוא שאל אותו מספר שאלות שהובילו אותו למסקנה שהילד סובל מדיכאון ועלינו לפנות לטיפול נפשי.
אני מכירה את הילד שלי, והוא פשוט לא ילד עצוב!
להיפך, לפעמים אני מתפלאה על שלוות נפשו ומצב רוחו היציב. אני צוחקת עליו שאם הוא לא מאזין למוזיקה, הוא פשוט חייב לשיר...
אני שומעת אותו שר לעצמו, גם כשהוא מבצע מטלות ששנואות עליו, (סידור החדר למשל )
מדובר בילד מחונן, בעל אינטלגיה רגשית גבוהה במיוחד.
אני מכירה אותו ואני נותנת בו אמון מלא, אני יודעת שהחולשה שלו אמיתית, ולא ממקור רגשי.
הוא מבצע כל מטלה שאני מבקשת, ולא מנסה להתחמק באמתלת חולשה.
כיצאנו הילד פרץ בבכי, ואני דמעתי איתו. הוא נפגע מאוד מדברי הרופא, והתחיל לפקפק בתחושותיו.
אני אקצר, (במיוחד כי נמחקה לי ההודעה)
לפני שישה שבועות, חלה בני בן ה-12, בדלקת גרון, הוא אובחן כחולה באנגינה, וטופל באנטיביוטיקה.
לאחר סיום הטיפול הוא המשיך להתלונן על חולשה וכאבי ראש. הרופא פטר אותנו באבחון "וירוס".
עברו כשלושה שבועות והילד עדיין חלש מאוד.
אני רוצה לתאר מעט את החולשה: הוא עולה קומה אחת, מתנשף, ונשכב מותש על הספה,
לאחר הליכה קצת מרובה, התיישבנו במסעדה, וידיו רעדו במשך דקות ארוכות.
הוא נחלש גם לאחר פעיליות שהוא אוהב, כמו לאחר משחק קצר עם פעוט (הוא משוגע על ילדים קטנים ).
הוא מתלונן כל הזמן על כאבי ראש, ומסרב לצאת אפילו לבילויים האהובים עליו.
אחרי חודש הרופא שלח אותו לבדיקות דם, שיצאו תקינות.
לפני כמה ימים חזרנו שוב אל הרופא, נאלצנו לחנות קצת רחוק, ושנינו עלינו בקושי רב, את העליה המובילה אל המרפאה.
אמרתי לו שיש לו מזל שאני אמא שלו ומבינה כ"כ את מה שהוא עובר.
הרופא תחקר אותו על סדר היום שלו, מסתבר, שהילד קצת מתקשה להרדם, מתעורר עייף, ומתקשה להתרכז בלימודים.
הוא שאל אותו מספר שאלות שהובילו אותו למסקנה שהילד סובל מדיכאון ועלינו לפנות לטיפול נפשי.
אני מכירה את הילד שלי, והוא פשוט לא ילד עצוב!
להיפך, לפעמים אני מתפלאה על שלוות נפשו ומצב רוחו היציב. אני צוחקת עליו שאם הוא לא מאזין למוזיקה, הוא פשוט חייב לשיר...
אני שומעת אותו שר לעצמו, גם כשהוא מבצע מטלות ששנואות עליו, (סידור החדר למשל )
מדובר בילד מחונן, בעל אינטלגיה רגשית גבוהה במיוחד.
אני מכירה אותו ואני נותנת בו אמון מלא, אני יודעת שהחולשה שלו אמיתית, ולא ממקור רגשי.
הוא מבצע כל מטלה שאני מבקשת, ולא מנסה להתחמק באמתלת חולשה.
כיצאנו הילד פרץ בבכי, ואני דמעתי איתו. הוא נפגע מאוד מדברי הרופא, והתחיל לפקפק בתחושותיו.
אני אקצר, (במיוחד כי נמחקה לי ההודעה)
