רקוויאם לסנופי
סמרטוטים מי לא אוהב אותם. לכל אחד יש איזו חולצה או מכנס שהיא כבר כלכך מרופטת, עד שזה ממש נחשב סכנה לציבור לצאת איתם לרחוב, אך עדיין ישנם אנשים שלא מתחשבים במוסכמות החברה ויוצאים איתם לאויר העולם גם ללא אישור צו האופנה. הפעם, אני לא מדברת על סמרטוטים שלובשים אותם. אני מדברת על הסמרטוט שאני הכי אהבתי בעולם כולו. הוא היה קיים בבית עוד שנתיים לפני שחשבו עלי בכלל, ונשאר איתי עד כיתה ו`. החודש, מלאו 6 שנים למותו של סנופי - מצטערת על השם הלא מקורי, כאמור, אני לא נתתיו. הוא היה כלב מעורב בגובה של דשא פראי, שמות הכינוי שלו בפי חברי היו או סמרטוט או שטיח פרסי כי הוא באמת ובתמים היה מכוער, עם זנב קצוץ כזה ועם מבט זקן וחכם בעיניים. הוא ידע תמיד להראות לנו מה הוא רוצה, לשרוט את הדלת כשהוא רצה לצאת, לנבוח כשהוא רוצה להכנס או לאכול, לבוא אלי וללקק אותי כשהוא רוצה לצאת איתי לטיול, ולהצליח לשמח אותי כשאני עצובה. פשוט כלב שלי. אמנם הוא היה הכלב של אחיותי, אך לאיטן הן הלכו לצבא ולבית ולכן הוא נשאר איתי ועם הקריזות של אבא שלי עליו, עניין שגרם לו ללמוד שלא עולים על השטיח בסלון ועל המיטות, ובכלל לא לנבוח כשהוא בסביבה. עם השנים הוא התעוור, אך עדיין שמר את דרכו בחוצות השכונות, הוא לא היה מסורס, אז אולי עדיין יש לו כמה צאצאים באיזור (למרות שבטוח הם יהיו מכוערים כמותו). ואז באותו היום, הטראומה מחקה לי את התאריך המדויק ונשאר רק החודש, בערב יום שני הוא יצא לסיבובו היומי ולא חזר. היינו רגילים להעדרויות התכופות שלו ולא ייחסנו לכך חשיבובת מרובה. ואז, ביום רביעי בבוקר, בעודי הולכת לי לאיטי לבית הספר היסודי, צעקו לי מליד המכולת: ``רוני, בואי מהר``. אני רצה ושם רואה אותו, את סנופי שלי, מוטל על המדרכה בעלת האבנים האדומות, חסר רוח חיים. עמדתי שם, בלי לדעת מה לעשות באותו המעמד, ולפתע ראיתי עורב הבא, מתיישב לו על סנופי שלי. התמונות בראש שלי אומרות שראיתי את העורב אוכל את סנופי. רצתי הבייתה בבכי היסטרי לחלוטין (וזו אגב ההברזה הראשונה שלי) ובמשך יותר משבוע הייתי באבל. מבירורים בעיריה התברר שהוא מת מרעל שפזרו בגינות, וגוויתו עדיין לא נמצאה. עם הזמן הבנתי שעורב לא באמת הרג ואכל את סנופי, כי הדבר היחיד שאולי הוא אוכל זה נבלות ושאר זבל, אבל במשך שנתיים קיללתי כל עורב שראיתי על עמוד חשמל או עץ. גם השנה, באושוויץ, ראיתי עורב יושב לו על הגדר החשמלית ומקרקר לו בקולו הזוועתי, דבר שדי תרם להמשך סלידתי מעורבים. אם היה לי סורק הייתי מראה לכם את סנופי היפה שלי, ברוב תפארתו, אבל לצערי הדבר נבצר מבעדי. עכשיו יש לי כלבה אחרת, מקסימה ביותר, ננה שמה. אך לעולם היא לא תצליח לתפוס את מקומו של סנופי בליבי. אולי תחשבו שזה לא כלכך טוב להתקשר כלכך ליצור, אבל בתור אחת שמסוגלת להיות קשורה לעט שלה, זו הרגשה מובנת בהחלט. אשקה עם שרירים תפוסים הולכת לישון.
סמרטוטים מי לא אוהב אותם. לכל אחד יש איזו חולצה או מכנס שהיא כבר כלכך מרופטת, עד שזה ממש נחשב סכנה לציבור לצאת איתם לרחוב, אך עדיין ישנם אנשים שלא מתחשבים במוסכמות החברה ויוצאים איתם לאויר העולם גם ללא אישור צו האופנה. הפעם, אני לא מדברת על סמרטוטים שלובשים אותם. אני מדברת על הסמרטוט שאני הכי אהבתי בעולם כולו. הוא היה קיים בבית עוד שנתיים לפני שחשבו עלי בכלל, ונשאר איתי עד כיתה ו`. החודש, מלאו 6 שנים למותו של סנופי - מצטערת על השם הלא מקורי, כאמור, אני לא נתתיו. הוא היה כלב מעורב בגובה של דשא פראי, שמות הכינוי שלו בפי חברי היו או סמרטוט או שטיח פרסי כי הוא באמת ובתמים היה מכוער, עם זנב קצוץ כזה ועם מבט זקן וחכם בעיניים. הוא ידע תמיד להראות לנו מה הוא רוצה, לשרוט את הדלת כשהוא רצה לצאת, לנבוח כשהוא רוצה להכנס או לאכול, לבוא אלי וללקק אותי כשהוא רוצה לצאת איתי לטיול, ולהצליח לשמח אותי כשאני עצובה. פשוט כלב שלי. אמנם הוא היה הכלב של אחיותי, אך לאיטן הן הלכו לצבא ולבית ולכן הוא נשאר איתי ועם הקריזות של אבא שלי עליו, עניין שגרם לו ללמוד שלא עולים על השטיח בסלון ועל המיטות, ובכלל לא לנבוח כשהוא בסביבה. עם השנים הוא התעוור, אך עדיין שמר את דרכו בחוצות השכונות, הוא לא היה מסורס, אז אולי עדיין יש לו כמה צאצאים באיזור (למרות שבטוח הם יהיו מכוערים כמותו). ואז באותו היום, הטראומה מחקה לי את התאריך המדויק ונשאר רק החודש, בערב יום שני הוא יצא לסיבובו היומי ולא חזר. היינו רגילים להעדרויות התכופות שלו ולא ייחסנו לכך חשיבובת מרובה. ואז, ביום רביעי בבוקר, בעודי הולכת לי לאיטי לבית הספר היסודי, צעקו לי מליד המכולת: ``רוני, בואי מהר``. אני רצה ושם רואה אותו, את סנופי שלי, מוטל על המדרכה בעלת האבנים האדומות, חסר רוח חיים. עמדתי שם, בלי לדעת מה לעשות באותו המעמד, ולפתע ראיתי עורב הבא, מתיישב לו על סנופי שלי. התמונות בראש שלי אומרות שראיתי את העורב אוכל את סנופי. רצתי הבייתה בבכי היסטרי לחלוטין (וזו אגב ההברזה הראשונה שלי) ובמשך יותר משבוע הייתי באבל. מבירורים בעיריה התברר שהוא מת מרעל שפזרו בגינות, וגוויתו עדיין לא נמצאה. עם הזמן הבנתי שעורב לא באמת הרג ואכל את סנופי, כי הדבר היחיד שאולי הוא אוכל זה נבלות ושאר זבל, אבל במשך שנתיים קיללתי כל עורב שראיתי על עמוד חשמל או עץ. גם השנה, באושוויץ, ראיתי עורב יושב לו על הגדר החשמלית ומקרקר לו בקולו הזוועתי, דבר שדי תרם להמשך סלידתי מעורבים. אם היה לי סורק הייתי מראה לכם את סנופי היפה שלי, ברוב תפארתו, אבל לצערי הדבר נבצר מבעדי. עכשיו יש לי כלבה אחרת, מקסימה ביותר, ננה שמה. אך לעולם היא לא תצליח לתפוס את מקומו של סנופי בליבי. אולי תחשבו שזה לא כלכך טוב להתקשר כלכך ליצור, אבל בתור אחת שמסוגלת להיות קשורה לעט שלה, זו הרגשה מובנת בהחלט. אשקה עם שרירים תפוסים הולכת לישון.
) את האמת שהוא לא היה שלי אלא של אח שלי (אני הצטרפתי למשפחה הרבההההה אחריו). והוא בניגוד לסנופי, היה גדול ויפה.. שחור לבן... והוא לא נבח הרבה, רק על כלבים שהרגיזו את החתול שהיה לנו אז, חבר שלו (גם שחור לבן).. או על כלבים שהרגיזו אותו. הם היו ידידים הכי טובים - שחמט והחתול (גרגמל, חתחתול וכל שאר השמות שהיו לו). שניהם היו שחור לבן וישנו ביחד ואכלו ביחד והשתזפו בשמש ביחד.. ואחרי 15 שנים ששחמט היקר חי (בשנות כלב זה זקן מאוד מאוד מאוד), הוא גסס והיה לו איזו מחלה והוא פירפר והוא סבל נורא.. זה היה נוראי לראות אותו כי לא יכלנו לעזור לו.. יום אחד הוא הלך לטייל ולא חזר.. ימים שלמים חיפשנו אותו ולא מצאנו, עד שיום אחד מישהו קרא לי לבוא מהר (``מעיין בואי מהר מצאתי את הכלב שלך מת !!`` כן, כן, מלבב.. וזה עוד היה במרחק של איזה עשרה מטרים ממני) ואני עמדתי המומה, הפסקתי לדבר עם חברות שלי ורצתי לראות את שחמט.. הוא באמת מת.. בפרדס.. הוא ברח כדי שלא נראה אותו מת (טבעי אצל כלבים).. אבל אז ראיתי שיש לו יריה בצוואר! מישהו הרג אותו. שחמט שלי נרצח !! אחרי בירור עם כמה אנשים נודע לנו שבאמת מישהו שלא יכל לראות אותו סובל ומפרפר הרג אותו בעזרת הרובה שלו.. כמה רגיש האיש.. ועוד לא אמר לנו מילה על זה ! אני אישית החרמתי את אותו איש מאותו יום ולא עזרו השכנועים.. (``מעייני, הוא עשה את זה רק לטובתו,עכשיו שחמט כבר לא סובל והוא בגן עדן לכלבים..``) (הייתי בכתה ג` למי שלא מבין..) בקיצור- כשראינו את שחמט מוטל שם באמצע הפרדס עד דם בצוואר עמדנו דקה דומייה לזכרו (כתה ג` אני מזכירה), ואז הלכנו.. לקנות גלידה אני משערת.. וכאן תם סיפורו העצוב של שחמט.. מרגש נכון ?