רצף
רצף יושבות בבית קפה ומדברות על המצב, איפה טעינו, מה לא עשינו... ממה את כל כך מפחדת? שאלה קשה. אף פעם לא ידעתי לענות על שאלות כאלה. מפחדת.. פחדנית.. אני לא חושבת שאני פחדנית. אני אמיצה בתקופות שונות, ובין התקופות אני פשוט נחה. לא פחדנות, מנוחה. כן, מנוחה זו תשובה טובה, אני אגיד לה שאני נחה עכשיו בין אומץ לאומץ.. השיעור הסתיים מוקדם, אפילו למרצה היה חם מדי בשביל להמשיך וחצי שעה לפני סוף ההרצאה הוא הודיע שנמאס ודי, הולכים הביתה. אז נסענו, אני וחברה מהכיתה לאכול קצת, לשתות, לשכב בשמש על החוף. כשנמאס לנו להישרף נכנסו לקניון וישבנו לאכול. באמצע האוכל קיבלתי שיחת טלפון ממנה, מהאמיצה שלי. מה נשמע, ומה פתאום השיעור הסתיים מוקדם ומתי אני באה הביתה, ואם זכרתי לשים דלק באוטו כדי שלא אתקע באמצע הדרך. כרגיל בשיחה איתה אני נמנעת מכינויי גוף שיסגירו אבל ברור לכל מי ששומע ומקשיב שזו שיחה של זוגיות. אין לך מה לחשוש, אלה חברים, הם לא יעלבו ולא יכעסו. היא לא מבינה, חצי שנה שאני מנסה להסביר והיא עדיין לא קולטת. בשלב כלשהו הרצף ישבר אני אומרת לה. למה שישבר, היא שואלת בתמימות מפתיעה. לפעמים אני נדהמת מהפשטות שלה, מהאופטימיות הבלתי נגמרת. אני לא כזו, פסימיות זה השם האמצעי שלי. בואי נספור, היא מציעה.. אמא שלך, קיבלה את זה בסדר גמור, היא מודיעה נחרצות. היא קיבלה את זה, אולי, בקושי אני עונה לה. אוקיי אבל היא לא צרחה ולא בכתה, היא לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה, ולא שלחה אותך לשום ייעוץ שיחזיר אותך לנורמל, או לנורמה. נכון שקשה לה, היא מאטה את קצב הדיבור, אבל היא עדיין לצידך, עדיין רוצה בטובתך ודואגת לך מאד. ואחים שלי, אני מוסיפה בשקט בלי לחייך למרות שבפנים חם ונעים לי כשאני מדברת עליהם, הם הראשונים שידעו, והתמודדו עם זה מצוין, יותר טוב ממני אולי. היא מחבקת אותי, האמיצה שלי. וגם החברים בצבא ואחר כך באוניברסיטה.. היא מזכירה לי בשמחה. נכון, גם הם. ועדיין, אני לא יכולה לספר לאבא ולסבא, וגם לא לחברים אחרים. אבל כולם קיבלו את זה בסדר גמור, היא מנסה לשכנע פעם נוספת. כן כולם קיבלו את זה בסדר גמור, אבל הרצף יישבר מתישהו... יושבות בבית קפה, אוכלות צהריים, אני והחברה מהלימודים. בסוף הארוחה היא מציעה לשלם, הכרת תודה על הימים האחרונים והעזרה לקראת הבחינה המתקרבת. אני לא נותנת לאנשים לשלם עליי, אני מעירה בחיוך ומוסיפה חיוך זדוני, אלא אם אני שוכבת איתם. היא צוחקת, ושואלת אם זו הצעה. במהלך הימים האחרונים בכל פעם שהאמיצה התקשרה עלתה השאלה המעצבנת "זה החבר שלך?" ואני שתקתי, לא כן ולא לא. אז מה, הצעת לי כרגע לשכב איתך, היא שואלת.. לא, אני לא חושבת שהחברה שלי תשמח כל כך.. החברה? היא מחייכת, כן החברה אני עונה עם טיפת אומץ והרבה חששות. היא אומרת שמגניב. ועכשיו אני צריכה לחכות כמה ימים ולראות את התגובות אחרי שזה נקלט. מקווה שהרצף לא יישבר.
רצף יושבות בבית קפה ומדברות על המצב, איפה טעינו, מה לא עשינו... ממה את כל כך מפחדת? שאלה קשה. אף פעם לא ידעתי לענות על שאלות כאלה. מפחדת.. פחדנית.. אני לא חושבת שאני פחדנית. אני אמיצה בתקופות שונות, ובין התקופות אני פשוט נחה. לא פחדנות, מנוחה. כן, מנוחה זו תשובה טובה, אני אגיד לה שאני נחה עכשיו בין אומץ לאומץ.. השיעור הסתיים מוקדם, אפילו למרצה היה חם מדי בשביל להמשיך וחצי שעה לפני סוף ההרצאה הוא הודיע שנמאס ודי, הולכים הביתה. אז נסענו, אני וחברה מהכיתה לאכול קצת, לשתות, לשכב בשמש על החוף. כשנמאס לנו להישרף נכנסו לקניון וישבנו לאכול. באמצע האוכל קיבלתי שיחת טלפון ממנה, מהאמיצה שלי. מה נשמע, ומה פתאום השיעור הסתיים מוקדם ומתי אני באה הביתה, ואם זכרתי לשים דלק באוטו כדי שלא אתקע באמצע הדרך. כרגיל בשיחה איתה אני נמנעת מכינויי גוף שיסגירו אבל ברור לכל מי ששומע ומקשיב שזו שיחה של זוגיות. אין לך מה לחשוש, אלה חברים, הם לא יעלבו ולא יכעסו. היא לא מבינה, חצי שנה שאני מנסה להסביר והיא עדיין לא קולטת. בשלב כלשהו הרצף ישבר אני אומרת לה. למה שישבר, היא שואלת בתמימות מפתיעה. לפעמים אני נדהמת מהפשטות שלה, מהאופטימיות הבלתי נגמרת. אני לא כזו, פסימיות זה השם האמצעי שלי. בואי נספור, היא מציעה.. אמא שלך, קיבלה את זה בסדר גמור, היא מודיעה נחרצות. היא קיבלה את זה, אולי, בקושי אני עונה לה. אוקיי אבל היא לא צרחה ולא בכתה, היא לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה, ולא שלחה אותך לשום ייעוץ שיחזיר אותך לנורמל, או לנורמה. נכון שקשה לה, היא מאטה את קצב הדיבור, אבל היא עדיין לצידך, עדיין רוצה בטובתך ודואגת לך מאד. ואחים שלי, אני מוסיפה בשקט בלי לחייך למרות שבפנים חם ונעים לי כשאני מדברת עליהם, הם הראשונים שידעו, והתמודדו עם זה מצוין, יותר טוב ממני אולי. היא מחבקת אותי, האמיצה שלי. וגם החברים בצבא ואחר כך באוניברסיטה.. היא מזכירה לי בשמחה. נכון, גם הם. ועדיין, אני לא יכולה לספר לאבא ולסבא, וגם לא לחברים אחרים. אבל כולם קיבלו את זה בסדר גמור, היא מנסה לשכנע פעם נוספת. כן כולם קיבלו את זה בסדר גמור, אבל הרצף יישבר מתישהו... יושבות בבית קפה, אוכלות צהריים, אני והחברה מהלימודים. בסוף הארוחה היא מציעה לשלם, הכרת תודה על הימים האחרונים והעזרה לקראת הבחינה המתקרבת. אני לא נותנת לאנשים לשלם עליי, אני מעירה בחיוך ומוסיפה חיוך זדוני, אלא אם אני שוכבת איתם. היא צוחקת, ושואלת אם זו הצעה. במהלך הימים האחרונים בכל פעם שהאמיצה התקשרה עלתה השאלה המעצבנת "זה החבר שלך?" ואני שתקתי, לא כן ולא לא. אז מה, הצעת לי כרגע לשכב איתך, היא שואלת.. לא, אני לא חושבת שהחברה שלי תשמח כל כך.. החברה? היא מחייכת, כן החברה אני עונה עם טיפת אומץ והרבה חששות. היא אומרת שמגניב. ועכשיו אני צריכה לחכות כמה ימים ולראות את התגובות אחרי שזה נקלט. מקווה שהרצף לא יישבר.
