רציתי לשתף
אני בן 23 ואבחנו אצלי לפני שבועיים הפרעות קשב וריכוז.
תמיד היה אצלי את הקטע של דחיינות, קשיים חברתיים בגלל שלפעמים לא הייתי מרוכז, הערכה עצמית נמוכה(למרות שהייתי טוב בלימודים והשתתפתי בדברים כאלה ואחרים שלא מגיעים אליהם בקלות), חוסר סדר ובקיצור את כל המאפיינים הקלאסיים של קשב וריכוז.
הלכתי לכמה טיפולים ואף אחד לא הצביע על הבעיה וזה מאוד מכעיס ומתסכל. תמיד חייתי עם עצמי בהאשמה עצמית שמשהו "לא בסדר" עם האופי שלי.
כשגיליתי את זה הייתה לי הקלה מסויימת, כי זה עזר לי לעשות סדר בדברים ולהבין שזה מה שגורם לי לכל הקשיים- מה שגרם לי להיות יותר אמפתי כלפיי עצמי ולהתקרב אל עצמי יותר מפעם.
אבל גם כשגיליתי את ההפרעת קשב וריכוז, השתקף לי כ"כ ברור מה שהרגשתי שנים- אני קצת לבד במערכה.
אבא שלי הוא בן אדם בפני עצמו מאוד בעייתי שאת הבעיות שלו לא יכול לפתור- אז שהוא יוכל לעזור לי? ואמא שלי, זה כאילו עובר לידה. זאת אומרת, היא כן התייחסה לזה ברגע שגילו את זה אצלי אבל דיברנו על זה רק פעם אחת וזהו, אין לה יותר מה להגיד. תגידו שאני בן 23 ואולי זאת בקשה מוגזמת, אבל הייתי מצפה לקצת תמיכה ואמפתיה והקשבה והבנה.
בעיקר בגלל שכן הלכתי לאנשי מקצוע(מכל מיני סוגים- פסיכולוג, פסיכיאטר, מה שתרצו) אה כן וגם בבי"ס הייתי אצל היועצת(שכנראה לא ממש יודעת לייעץ) וכן רציתי עזרה.
וכל פעם הייתי מתנתק בפגישות, לא מצליח להפנים את מה שאומרים לי והייתי מאכיל את עצמי בסרטים.
מה שכן טוב הוא שהשבוע אני מתחיל טיפול התנהגותי(בגלל שאני לא יכול לקחת ריטלין, לצערי) ואני מקווה שהפעם דברים ישתנו.
מה שעוד טוב הוא שנוצרה בי נחישות, להצליח ללמוד איך להתגבר על מה שמפריע. אבל עד כמה זמן הנחישות הזאת תישאר בי אם אני מרגיש ללא תמיכה? זה מה שמציק.
אני בן 23 ואבחנו אצלי לפני שבועיים הפרעות קשב וריכוז.
תמיד היה אצלי את הקטע של דחיינות, קשיים חברתיים בגלל שלפעמים לא הייתי מרוכז, הערכה עצמית נמוכה(למרות שהייתי טוב בלימודים והשתתפתי בדברים כאלה ואחרים שלא מגיעים אליהם בקלות), חוסר סדר ובקיצור את כל המאפיינים הקלאסיים של קשב וריכוז.
הלכתי לכמה טיפולים ואף אחד לא הצביע על הבעיה וזה מאוד מכעיס ומתסכל. תמיד חייתי עם עצמי בהאשמה עצמית שמשהו "לא בסדר" עם האופי שלי.
כשגיליתי את זה הייתה לי הקלה מסויימת, כי זה עזר לי לעשות סדר בדברים ולהבין שזה מה שגורם לי לכל הקשיים- מה שגרם לי להיות יותר אמפתי כלפיי עצמי ולהתקרב אל עצמי יותר מפעם.
אבל גם כשגיליתי את ההפרעת קשב וריכוז, השתקף לי כ"כ ברור מה שהרגשתי שנים- אני קצת לבד במערכה.
אבא שלי הוא בן אדם בפני עצמו מאוד בעייתי שאת הבעיות שלו לא יכול לפתור- אז שהוא יוכל לעזור לי? ואמא שלי, זה כאילו עובר לידה. זאת אומרת, היא כן התייחסה לזה ברגע שגילו את זה אצלי אבל דיברנו על זה רק פעם אחת וזהו, אין לה יותר מה להגיד. תגידו שאני בן 23 ואולי זאת בקשה מוגזמת, אבל הייתי מצפה לקצת תמיכה ואמפתיה והקשבה והבנה.
בעיקר בגלל שכן הלכתי לאנשי מקצוע(מכל מיני סוגים- פסיכולוג, פסיכיאטר, מה שתרצו) אה כן וגם בבי"ס הייתי אצל היועצת(שכנראה לא ממש יודעת לייעץ) וכן רציתי עזרה.
וכל פעם הייתי מתנתק בפגישות, לא מצליח להפנים את מה שאומרים לי והייתי מאכיל את עצמי בסרטים.
מה שכן טוב הוא שהשבוע אני מתחיל טיפול התנהגותי(בגלל שאני לא יכול לקחת ריטלין, לצערי) ואני מקווה שהפעם דברים ישתנו.
מה שעוד טוב הוא שנוצרה בי נחישות, להצליח ללמוד איך להתגבר על מה שמפריע. אבל עד כמה זמן הנחישות הזאת תישאר בי אם אני מרגיש ללא תמיכה? זה מה שמציק.
